"העותרת חשה שיתוק בכל גופה, חששה לחייה מאותו איום הנזכר לעיל". כך טוענת א' (מבית הנשיא), בעתירה שהגישה לבית המשפט העליון, בתארה את מעשי האינוס לכאורה שבוצע בה על-ידי נשיא המדינה, משה קצב. צו איסור הפרסום שהוצא לבקשתה, בעת שהגישה את העתירה, הוסר לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז (יום ה', 5.7.07).
בעתירה מפרטת העותרת את השתלשלות העניינים שלהלן:
"העותרת החלה לעבוד בבית הנשיא בחודש ינואר 2003 בתפקיד מזכירת מנכ"ל בית הנשיא, מר משה גורל. כעבור כשנה עברה העותרת לעבוד בלשכת נשיא המדינה כרכזת לשכת הנשיא ולאחר מספר חודשים נוספים החלה לעבוד כמנהלת לשכת הנשיא קצב וזאת עד למועד בו נאלצה לעזוב את בית הנשיא עקב ההטרדות המיניות, ועבירות המין החמורות והבלתי פוסקות מצד הנשיא קצב אשר לא יכלה לעמוד ולהתגונן מפניהן יותר".
המתלוננת טוענת, כי בתקופת עבודתה כמזכירת מנכ"ל בית הנשיא, "נהג הנשיא להתקשר למנכ"ל באמצעות העותרת, הגם שיש לו טלפון ישיר למנכ"ל, תוך שהוא מנצל שיחות טלפון אלו להערות מיניות מביכות. בנוסף נהג קצב להזמין את העותרת באמתלות שווא חסרות משמעות, כגון: 'תביאי נייר לבן לכתיבה' וכו', תוך שהוא מנצל את היותם לבד בחדרו לשאלות המהוות לכשעצמן הטרדה מינית, כגון: 'האם יש לך חבר?'; 'מי היה החבר האחרון שלך?'; 'האם אתם מקיימים יחסי מין, ואיך?'; 'מה הן העדפות המיניות שלך?' וכו'".
כשעברה לתפקיד מנהלת לשכת הנשיא התגברו לטענתה "ההערות הסקסיסטיות", מצד קצב, הן בעוצמתן והן בתדירותן, והתבטאו, בין היתר, בהערות לגבי חיצוניותה של העותרת וכן כללו רמיזות מיניות מביכות למכביר... כאשר מנהלת הלשכה עזבה את תפקידה, ביקש הנשיא מהעותרת למלא את תפקיד מנהלת הלשכה, וזאת למרות שימים מספר קודם לכן ביקשה העותרת לחדול מלעבוד בבית הנשיא. בלית-ברירה, ומתוך חולשה ומאחר והלשכה הייתה בלתי מאוישת, נכנעה העותרת ללחצים ונאותה לקחת על עצמה הן תפקיד מנהלת הלשכה והן את תפקיד רכזת הלשכה. בתקופה זו תכפו דרישותיו של הנשיא כלפי העותרת להיכנס לחדרו בתדירות רבה".
"קצב ביקש שתבוא ללא תחתונים" "באחד הבקרים ביקש קצב מהעותרת, בשיחתו הטלפונית, כי תבוא ללשכה לבושה בחצאית וללא תחתונים", נכתב. "בוקר אחד, כדבר שבשיגרה, ביקש הנשיא מהעותרת להיכנס לחדרו. העותרת נעמדה מולו כאשר השולחן מפריד בניהם. הנשיא הסתכל בעיניה של העותרת ואמר לה שהיא מדהימה אותו, שהיא סקסית ותפס בידו בחזה. העותרת דחפה אותו אינסטינקטיבית מעליה ורצה לדלת הלשכה, הנשיא הקדים אותה, נשען על הדלת ומנע את יציאתה".
בהמשך נטען כי "באחד מימי העבודה במהלכו היו העותרת והנשיא, לבדם, בלשכתו, נעמד הנשיא מאחורי גבה של העותרת והניח את ידיו על כתפיה. העותרת ברחה לכיוון דלת הלשכה ושאלה את הנשיא קצב: 'מה הוא עושה?'. הנשיא רץ אחריה ואמר לה להיות בשקט. היו מקרים מספר בהם הניח הנשיא את ידו על איבר מינו כשהוא לבוש ואומר לעותרת כי היא גורמת לו לזקפה".
"באחת ההזדמנויות, כאשר העותרת נכנסה ללשכתו של הנשיא להחזיר ספר לספריה, נצמד הנשיא לעותרת מאחורי גפה כשהוא לופת את גופה מאחור ואוחז בידיה ודורש ממנה לקיים איתו יחסי מין. הנשיא פשוט היה בתזזית, העותרת החלה לבכות וביקשה ממנו לחדול. כאשר שחרר הנשיא לרגע קט את אחיזתו התיישבה העותרת מבוהלת על כיסא סמוך, לפתע הקים אותה הנשיא מהכיסא פתח את מכנסיו וחדר לגופה שלא בהסכמתה. העותרת חשה שיתוק בכל גופה, חששה לחייה מאותו איום הנזכר לעיל. עם סיום המגע המיני הנשיא התלבש, העותרת נגבה את עיניה הדומעות לקחה את תיקה האישי ועזבה את בית הנשיא, כאשר היא משאירה את הלשכה מיותמת".
העותרת ציינה, כי במשך כ-10 ימים לא חזרה לעבודה. במהלך ימים אלה קיבלה עשרות טלפונים מעובדי בית הנשיא, אשר ביקשו לברר מדוע היא נעדרת והיא בצר לה תרצה זאת בנימוק כי לדודתה מארה"ב גילו סרטן. "בחלוף 3 ימים בהם נעדרה העותרת מעבודתה, החל הנשיא מטלפן אליה לביתה ולטלפון הנייד שלה וביקש ממנה לחזור לעבודה כאשר הוא מציין כי הוא מחפש מזכירה אחרת ומקבל את התפטרותה, אבל ביקש ממנה לחזור חזרה לעבודה, עד למציאת מחליפה, כאמור. במקביל הודיע לה הנשיא כי ייטב לא לספר לאף אחד אודות האירוע המתועב".
"איננה הנמקה ראויה" בעתירה נגד הסדר הטיעון טענה א', באמצעות באת-כוחה, עו"ד כנרת בראשי, כי ההחלטה שלא להעמיד לדין את קצב "בגין העבירות בעלות האופי המיני שביצע בה ובגין האיום כמפורט לעיל הינה בלתי סבירה בעליל בצורה הקיצונית ביותר שלא תתכן קיצונית ממנה".
"הודעתו הלקונית של היועמ"ש כי אין הוא מעמיד את קצב לדין בגין המעשים שעשה בעותרת, למעט אמירה לקונית כי אין די ראיות כדי להביא להרשעה בטוחה בדין של קצב, איננה הנמקה ראויה ולא עומדת בדרישות סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. הגם שהסעיף עוסק בזכות להביע עמדה לעניין הסדר טיעון, הרי שברור על דרך קל-וחומר שזכות כזו עומדת לעותרת כאשר החליט היועמ"ש שלא להעמיד כלל את קצב לדין.
לשיטת העותרת, זו-היא פשוט טעות של היועמ"ש בהבנת תפקידו וסמכויותיו. "המשיב 1 [מזוז, ר.א] אינו שופט, אינו שומע ראיות וחקירות שכנגד ואינו מוסמך להכריע בין גרסאות שונות, מחובתו להגיש כתבי אישום נגד חשודים במעשים פלילים כאשר ישנן ראיות לכאורה כי ביצעו את העבירות המיוחסות להם".
"התבטאויותיו של היועמ"ש בקשר למעשים שביצע קצב בעותרת ובעיקר סעיפי האישום בטיוטת כתב האישום המייחסים לקצב, בעילה אסורה בעותרת תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, ביצוע מעשים מגונים ללא הסכמה וביצוע מעשה מגונה תוך ניצול מרות בעבודה והטרדה מינית, זועקות מבין השיטים ומעמידות בצל כבד את שיקול דעתו של היועץ. קשה להבין 'את סיבוב הפרסה' שעשה בעניינו של קצב ביחס לעותרת".
לטענתה, לא ניתן גם לטעון כי "אין אינטרס לציבור בהעמדתו לדין של קצב בגין המעשים המיוחסים לו כמו גם שאיש לא יטען כי שגה היועמ"ש באין ספור אמירותיו כמו גם בטיוטת כתב האישום כי קצב ביצע עבירות מין מן החמורות ביותר לחוק העונשין".
