בין הכנסייה לדיר החזירים

לכל יוצר יש פצע, וזה של הסופרת האנגלית הפופולרית ג'יין אוסטין היה כמובן אהבה נכזבת. אחרי אינספור עיבודים לספריה, הסרט "להיות ג'יין" הוא ניסיון קולנועי ראשון להראות איך חייה הקצרים של מחברת "תבונה ורגישות" ו"אמה" היו דומים להפליא לאלה שתיארה ברומנים שלה. אוסטין (אן הת'אווי) היא בתו של כומר עני (ג'יימס קרומוול), שמטמינה את הסיפורים שהיא כותבת בלילות במזוודה שהיא מחביאה מתחת לארון ומסרבת לכל השידוכים התוקפניים של אמה (ג'ולי וולטרס). חייה מתנהלים בין הכנסייה לדיר החזירים בחצר האחורית, והחלום הספרותי הוא התקווה היחידה לעתיד טוב יותר. הופעתו הפתאומית של טום לפרוי (ג'יימס מאקאווי), עורך דין לונדוני חובב אגרוף ורחצה בעירום, מערערת את השלווה הכפרית של אוסטין. בהתחלה היא מתעניינת בו רק כמקור לרעיונות לכתיבת הספר שלה, אבל מהר מאוד הפנטזיות נהפכות למעשיות יותר. במקביל נמשכים הניסיונות לשדך את אוסטין לשכן העשיר והטמבל, אחותה מסתבכת בצרה רומנטית משלה, ואח אחר לוכד רוזנת עשירה. הסרט לא מחמיץ אף סצינה מתבקשת של סרטים תקופתיים, כמו סעודות ליד האח, נשף ריקודים עם להיטי המאה ה-19 והליכה ביער. גם התלבושות המוחצנות עם הצווארונים הבולטים והחצאיות הענקיות תופסות נפח גדול. "להיות ג'יין" לא מחדש כלום, אבל גם לא מבייש את הסטנדרט. הסרט מראה איך אוסטין - תמימה, מלאה בחלומות אישיים ודואגת לרצות את ציפיות המשפחה - סבלה מאותו פער בלתי נסבל שאותו תיארה ברומנים שלה. בתקופה שבה אישה בעלת קריירה ספרותית נחשבה לשערוריה, אוסטין הסתבכה בגלל החוכמה והדימיון המפותחים מדי שלה, לעומת מציאות שהגבילה אותה בכל תחום. הצפיה באוסטין האומללה, שאיש לא הבין ללבה כמו שהיא הבינה את הדמויות בסיפורים שלה, יכולה היה לגרום ל"להיות ג'יין" להציף את האולם בדמעות. אבל עלילות בדיוניות שבנויות היטב זוכות לפופלריות בצדק מסוים. הן בדרך-כלל מעניינות ומרגשות יותר מהחיים עצמם. הסרט חסר את המעוף המספיק כדי להיות יותר מתיאור אמין ועצוב של החיים. הבמאי ג'וליאן ג'רולד מגיע בעיקר עם ניסיון טלוויזיוני, והדרך שבה הוא הוביל את "להיות ג'יין" מוכיחה שהוא צפה בהרבה מאוד סרטים תקופתיים, אבל היא גם נטולת ברק. הסרט קורץ למעריצים ומשווה בין הרומן המסתבך עם לפרוי לדמותו המיתולוגית של דארסי מ"גאווה ודעה קדומה". אלא שבהשוואה הזאת - "החיקוי" הספרותי עדיף על "המקור" הקולנועי. שהסופרת עשתה עבודה טובה יותר, והסרט מטפל בשטחיות בדילמות שהעסיקו אותה כאישה יוצרת - לבטים בין חיים עצמאיים לאהבה ובין רומן רומנטי ונדוש לסיפור מקורי ומרתק. מה שכן, כוכבת אחרת אולי נולדה בסרט הזה. "להיות ג'יין" הוא התפקיד הדרמטי המשמעותי ביותר של הת'אווי ("השטן לובשת פראדה", "הר ברוקבק") עד היום. אחרי תפקידי משנה ותפקידים קומיים, האתאווי מגלמת את אוסטין בתבונה וברגישות, ומשפרת עמדות בין בנות ה-20 פלוס בהוליווד. היא אולי סקסית פחות מסקרלט ג'ונהסון, אבל גם מעצבנת פחות ממנה; היא אולי קולית פחות מקירסטן דאנסט אבל נראית חכמה יותר; והיא בטח שחקנית לא פחות טובה מנטלי פורטמן. נדמה שהעתיד שלה דווקא מבטיח.