בית הדין לעבודה בתל אביב התיר (ה', 02.08.07) את פיטוריה הבלתי חוקיים של עובדת בהריון בנימוק כי במקרה זה "אכיפת יחסי עבודה", יהיה בה "יותר נזק מאשר תועלת לצדדים". השופטת אריאלה גילצר-כץ ציינה כי אי חוקיות הפיטורים תבוא לידי ביטוי "בפסיקת הפיצויים".
מישל בן מוחא עבדה במשך כשנתיים כפקידה בעמותה למען קשישים בקריית גת. ביולי 2002 הודיע לה יו"ר העמותה, שמעון אלבז, כי הוא מפטר אותה על-רקע חשד למעילה בכספי העמותה. בן מוחא הודיעה לו באותו מעמד כי היא בהריון. אלבז פנה למשרד העבודה
לקבל היתר לפיטוריה וגם התלונן נגדה בחשד לגניבה.
במרס 2003 הודיעה הפרקליטות כי התיק נגדה נסגר בשל "חוסר אשמה" ובעקבות כך סירב משרד העבודה להתיר את פיטוריה. בין כה ובין כה, בן מוחא ילדה ויצאה לחופשת לידה. עם שובה ביקש המעביד שוב לפטרה, אך בן מוחא בישרה לו כי היא שוב בהריון. אלבז הגיש בקשה נוספת למשרד העבודה לפטרה והפעם אושרה בקשתו.
שני הצדדים, מישל בן מוחא שיוצגה על-ידי עו"ד מנחם חכמון, והעמותה למען הקשיש שיוצגה על-ידי עו"ד יובל דמול, הגישו תביעות הנוגעות לפיטורי העובדת ולפיצויים המגיעים לה.
השופטת אישרה את החלטת משרד העבודה להתיר את הפיטורים בנימוק כי אינם קשורים להריון ועם זאת מתחה ביקורת קשה על התנהלות העמותה בנוגע לעובדת.
למעשה, קבעה השופטת, "לא היה כל נימוק לפיטורי העובדת והעמותה אף לא הציגה כל נימוק שהוא המצדיק את פיטורי העובדת, מלבד טענותיה באשר למעילה ולעבירות המשמעת שביצעה, לכאורה. אלא שהעמותה איננה מתרשמת מהחלטת הפרקליטות. התובעת סבורה כי על אף שגופי החקירה מנוסים ביותר הגיעו למסקנה פוזיטיבית מעין זו, (שלא היתה מעילה ר.א.) אין מסקנה זו בעלת משקל מספיק ברמת ההוכחה האזרחית".
הוסיפה וכתבה השופטת, כי "מסיבות שאינן נהירות לנו די הצורך משוכנעת העמותה ללא כל ביסוס כי אם חסרים כספים הרי שבן מוחא או אדם אחר בעמותה נטלו כספים אלו לכיסם. ייתכן סיבות רבות לפערים כספיים בניהול עסקים דוגמת ניהול לא מוצלח, רישום לא תקין ושלל בעיות ניהוליות אחרות. אלא שהמעביד הסבור כי עובדו מעל בכספיו עליו להוכיח את אקט המעילה או הגניבה בראיות משמעותיות ולא לטעון כי הדבר מסתבר או כי כך נראה לו... העמותה לא הציגה ראיות אשר יכולות להוביל למסקנה בדבר קיום מעילה או הגניבה".
מכאן, שפיטורי העובדת היו "משוללי יסוד ונעשו כלאחר יד וללא צידוק מספיק. העמותה הודיעה לעובדת על פיטוריה עוד טרם
בדקה לעומק את הראיות נגד ומבלי ששמעה את אשר יש לעובדת לומר להגנתה. העמותה התלוננה במשטרת ישראל באיחור רב וביקשה
ממשרד חוקרים פרטיים לאשש את חשדותיה רק לאחר שהודיעה לעובדת על פיטוריה.
לגופו של עניין ולאחר עיון מעמיק בדוח חברת החקירות ובעדויות השונות אשר הוצגו בפנינו סבורים אנו כי העמותה לא הרימה את הנטל הנדרש להוכחת טענותיה. הנטל על כתפי העמותה היה רם במיוחד לאור אופי הטענות כלפי העובדת. אך בפועל, העמותה לא הרימה גם את נטל הראיה הרגיל ולא הוכיחה במאזן ההסתברויות כי גרסתה מסתברת יותר מגרסת העובדת. העובדת הציגה גירסה אמינה וסדורה אשר עמדה בסתירה מוחלטת לבוקא ומבולקא אשר אפיינו את גירסת העמותה".
היתר הפיטורים בהריון השני ניתן על-ידי משרד העבודה בנימוק כי אין קשר בין ההריון לבין הפיטורין. "אמנם קבענו כי פיטורי העובדת אינם חוקיים. אי-חוקיות זו נולדה כתוצאה מהעובדה כי העמותה ביקשה לפטרה בניגוד לחוק עבודת נשים ובניגוד לכללי הצדק הטבעיים. עם זאת, קביעת משרד העבודה כי אין קשר בין הפיטורים להריון הינה סבירה בעינינו.העמותה ביקשה לפטר את העובדת, אך לא קיבלה לכך אישור ועל כן המשיכה לשלם את שכרה עד תום התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים. משתמה התקופה המוגנת אין מניעה להתיר את פיטוריה של העובדת. ברי כי הקביעה כי החלטת משרד העבודה הינה סבירה אין בה כדי להוציא את הפסול שנעשה בפיטורי העובדת ואשר תתבטא בעת פסיקת הסעדים בתובענה זו".
עוד כתבה השופטת, כי אכיפת יחסי העבודה במקרה זה תזיק יותר מאשר תועיל לצדדים, והורתה לעמותה לשלם לעובדת שורה של סעדים: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 42,000 שקלים, פיצויי פיטורים בסך 10,005 שקלים, חלף הודעה מוקדמת בסך 3,335 שקלים. הפרשי שכר בסך 8,546 שקלים, פדיון חופשה שנתית בסך 2,895 שקלים, דמי הבראה בסך 2,290 שקלים. העמותה אף חוייבה לשאת בשכר טירחת בא-כוח העובדת בסך 20,000 שקלים בתוספת מע"מ כחוק ובהוצאותיה בסך 5,000 שקלים. בנוסף לכך, חוייבה העמותה בשכר טירחת בא כוחו של משרד העבודה בסך 5,000שקלים. בתוספת מע"מ כחוק.
