בהתנגדות לפרסום טוען אפל, כי "לבית המשפט לא הוקנתה 'סמכות כדין', קרי: הסמכה מכוח חוק להתיר את הפרסום". "העובדה שיש דלתיים פתוחות איננה הסמכה לכל העולם לעשות שימוש, אלא היא חירות לכל העולם להאזין'".
בא-כוחו טוען, עוד כי "אופיה של הבקשה שהגיש אפל לביטול כתב האישום בשל 'הגנה מן הצדק', מצדיק את אי-הפרסום" שכן אחד מטיעוניה הוא "שהמשטרה עוברת על החוק ומוסרת לעיתונות את תמלילי השיחות". לטענתו, "העניינים שנתבקש בעניינם פרסום הם תיקים שנסגרו, מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות, לוקחים תיק חקירה שנסגר, האזנת סתר שטוענים שהיא פסולה, ומשתמשים לרעתנו בעובדה שאנו הולכים לבית המשפט וצועקים כי מפרסמים את זה פרסום לא חוקי".
כאמור, שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, זאב המר, יהודית שיצר ושבח יהודית, דחו את הערעור וקבעו כי לפי שעה לא יינתן להארץ לפרסם את הפרשה. הם הדגישו כי "עיקרון הפומביות" אינו מקנה זכויות בלתי מוגבלות. "חוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט 'לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט (הגם שנתקיימו בדלתיים פתוחות ) במידה שהוא רואה צורך בכך'". בין היתר "לשם פגיעה חמורה בפרטיות של בעל דין או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". יתירה מכך, "האזנת סתר מהווה 'חדירה קשה לפרטיותו של אדם', ממילא פרסום תוכנן של האזנות הסתר מעצים את הפגיעה".
השופט המר כתב, כי ישנו נימוק נוסף "שלא עמד לעיני בית משפט קמא" ושהוא מייחס לו חשיבות. המדובר בעתירה לבג"צ שהגיש אפל, בטענה שכל האזנות הסתר לשיחותיו הן בלתי חוקיות. "העתירה נדונה אך טרם ניתן בה פסק-דין. אך מובן הוא, שאם ייקבע כי האזנות הסתר הן בלתי חוקיות - נקודת האיזון בין זכות העיון והפרסום (במסגרת עיקרון הפומביות) לבין הזכות לפרטיות, תשתנה באופן משמעותי".
המר הדגיש עוד, כי החומר לפרסום הוא חומר שצורף להליך ביניים שחשיבות פומביותו פחותה מזה של הליך עיקרי. הדבר נלמד מכך שהמחוקק הסמיך את בית המשפט לקיימו בדלתיים סגורות, "ללא עילה ספציפית".
בנסיבות אלו, הוסיף השופט המר, "אין הצדקה לפגיעה בפרטיות, לא כל שכן בפרטיותם של צדדים שלישיים הנזכרים במסמכים המבוקשים כמשוחחים או כנשואי השיחה, בלי שנשמעה עמדתם".