בג"צ דחה (יום א', 16.09.07) דרישה להורות לחברי כנסת מבל"ד לפנות את מקומותיהם בכנסת בעקבות ביקור ללא היתר בסוריה. השופטים דחו את הטענה כי הביקור בסוריה מהווה ויתור אוטומטי על אזרחות ישראלית אלא יוצר רק "חזקת ויתור". כדי לבטל את האזרחות יש לערוך בדיקה מהותית אם אכן הביקור היווה פגיעה בבטחון המדינה, ולאחר מכן נדרש אישור של שר הפנים לביטול.
ההחלטה מתייחסת לפרשת יציאתם בספטמבר 2006 של שלושה חברי כנסת מבל"ד, עזמי בשארה, וואסל טאהא וג'מאל זחאלקה לביקור בסוריה. הביקור נערך ללא היתר והשלושה נפגשו במהלך ביקורם עם נשיא סוריה ועם בכירים נוספים בממשל הסורי. בעקבות הפרשה התפטר עזמי בשארה מהכנסת.נגד המשך כהונתם של השניים אשר יוצגו על-ידי עוה"ד מוחמד דחלה ונסראת דקואר, הוגשה העתירה על-ידי ארגון שורת הדין.
יו"ר הארגון עו"ד ניצנה דרשן לייטנר טענה כי ביציאתם ללא היתר למדינת אויב ויתרו השניים על אזרחותם הישראלית וכי כיוצא מכך הם אינם יכולים להמשיך לכהן כחברי כנסת. היא דרשה להורות ליו"ר הכנסת דליה איציק להורות להם לפנות את מקומם לבאים בתור במפלגתם.
השופטים, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, אליקים רובינשטיין ועוזי פוגלמן דחו את העתירה וקבעו כי לביטול האזרחות דרושים שני שלבים, חזקת ויתור, והוראה של שר הפנים לאחר שערך בדיקה.
הם כתבו כי למעשה הם נדרשים להכריע ב"שאלה פרשנית": "האם בהתאם להוראת סעיף 11 א לחוק האזרחות מתבטלת האזרחות הישראלית מאליה עם היציאה שלא כדין לארץ אויב או שמא נדרשת הפעלת סמכות נוספת מטעמו של שר הפנים"?
לדבריהם יש קושי בקבלת הפרשנות לפיה אזרחות מתבטלת מאליה בלא בחינה מהותית. "קשה להלום על-רקע תכלית החקיקה - שמירה על בטחון המדינה - מצב שבו האזרחות תפקע מאליה מבלי שניתן יהיה לברר כלל האם היציאה למדינת האויב פגעה או עלולה היתה לפגוע בבטחון המדינה במידה המצדיקה את ביטול האזרחות".
לשון החוק מאפשרת שתי פרשנויות. מצד אחד "אזרח שיצא מישראל למדינת אויב 'יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית'", מאידך, "'לא נקבע כי היציאה עצמה תביא לביטולה של האזרחות', ובהיבט זה, 'ניתן למצוא עיגון בלשון החוק לחלופה הפרשנית המוצעת על-ידי שר הפנים'" (כי נדרשת החלטת שר הפנים לביטול האזרחות ר.א.). מעיון בחוק האזרחות וכיצד מבוטלת אזרחות ניתן לדבריהם ללמוד כי אזרחות אינה מתבטלת מאליה עם היציאה למדינת אויב. הדבר עולה גם מ"התכלית הסובייקטיבית", דברי המחוקק בחקיקת החוק. תכלית זו לדברי השופטים, תומכת בעמדת יו"ר הכנסת דליה איציק לפיה ביטול האזרחות יחול רק לגבי "אזרח ישראלי שהעתיק את מקום מושבו למדינת אויב", וכן כי "האיסור לבקר במדינות אויב אינו מוחלט. שר הפנים או ראש הממשלה רשאים ליתן היתר לכך".
נראה, שההוראה בחוק הינה "להביא לבחינת הצורך בביטול האזרחות רק מקום בו אותה יציאה שלא כדין לארץ אויב מעידה, למצער, על פגיעה מהותית בבטחון המדינה". כמו כן הם הוסיפו כי הזכות לאזרחות עומדת במרכז ערכי היסוד ולכן "רק סיבה בעלת משקל של ממש תוכל להביא לביטולה של האזרחות".
דין העתירה להדחות, נכתב בהחלטה. "הנחת המוצא שבבסיסה, לפיה יציאת חברי הכנסת לסוריה מביאה מאליה לביטול אזרחותם, נשמטה".
הם הוסיפו כי הם מקבלים לצורך ההחלטה את הנחת העותרת לפיה "נסיעתם של חברי הכנסת לסוריה נכנסת לגדרה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות; קרי - כי חברי הכנסת הינם בבחינת 'מי שיצא מישראל שלא כדין' לאחת ממדינות האויב". ייחד עם זאת, "אין בהנחה האמורה, משום הכרעה בשאלה זו. ניתן להשאיר אפוא בצריך עיון את טיעונם של יושבת ראש הכנסת וחברי הכנסת כי את התיבה 'יצא מישראל' יש לפרש כחלה רק במקרים של העתקת מקום מושב האזרח הישראלי למדינת אויב. גם במחלוקת בשאלת החסינות לא נדרשה הכרעה נוכח התוצאה אליה הגענו".
השופט רובינשטיין שהצטרף להחלטה, הביע את מורת רוחו ממה שהגדיר ניצול האזרחות על-ידי מי שרואה בה "קליפה של נוחות". הוא כתב כי "חזקת הויתור" אינה חזקה של מה בכך "המבקש להחזיק באזרחות צריך ליתן תוקף לאזרחותו; אין בידיו לאחוז את החבל בשני קצותיו - קרי לראות את האזרחות כקליפה של נוחות שאין בתוכה תוכן אשר אינו זכויות בלבד, אלא גם חובות של אמונים ונאמנות, כפי שפירט חברי. אכן, אין מדינה מתוקנת, ומדינת ישראל בכלל זה ועל-פי רקעה ותולדותיה כאמור, ממהרת ליטול מאדם את אזרחותו, וכך ראוי - אך המחוקק אמר דברו בסעיף 11(א) ולא השחיתו לריק, ואין צורך להכביר מלים".
רובינשטיין מתח ביקורת גם על העמדה שהביעה יו"ר הכנסת דליה איציק לפיה "יצא מישראל" מתייחסת רק למי שהעתיק את מגוריו, "לדידי", כתב רובינשטיין, "התיבות 'יצא מישראל' שבסעיף 11(א) לחוק האזרחות אינן מוגבלות אך למקרה הקיצוני של העתקת מקום המושב למדינת אויב, גם אם כאמור ינהגו הכל זהירות רבה וראויה בקביעת נסיבות של יציאה המבטלת את האזרחות".