תביעה נגד חברת 'חאן'

'גארד' ו-'חאן' הן חברות העסוקות בייבוא ושיווק ציוד משרדי. התובעים הנוספים, רפאל ואהוד הינם בעלי מניות ומנהלי 'גארד'. עוד במהלך 1998 הגישה 'חאן' תביעה נגד 'גארד' בגין הפרת זכויות יוצרים במוצרים ואריזות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וגניבת עין. בד בבד עתרה לקבלת צו מניעה קבוע וכן לצו זמני המאפשר כניסה לחצרי 'גארד' כדי לתפוס ולהוציא מוצרים שלכאורה מפרים זכויותיה. הצו ניתן במהלך יולי 1998 ובספטמבר 1998 בוטל הצו, תוך שהשופטת גרסטל מותחת ביקורת חריפה על התנהלות 'חאן', אשר למעשה נתגלתה כמי שלא פרשה את התמונה כולה, מה שעשוי להתפרש כחוסר ניקיון כפיים, שכן לפני 'חאן' כבר היו אריזות הדומות לאריזותיה וכי ננקטו נגדה הליכים משפטיים שהסתיימו בפשרה. עוד נקבע בפסק-הדין בתביעה זו, כי 'חאן' לא הרימה הנטל לקיום מוניטין באשר לאריזות. עקב האמור הגישה 'גארד' תביעה לפיצויים, נשוא מאמר זה, בגין נזקים שנגרמו לה עקב הסעדים הזמניים ומכתב שהופץ על-ידי 'חאן', שבו הוצג הסכסוך וביקשו מהמתחרים "שלא להתפתות ולרכוש סחורה שלא יובאה [על-ידי 'חאן']..." התובעים טענו, כי 'חאן' הסתירה מידע מהותי ורלוונטי, אשר אינו בר-בחינה בבית המשפט, החסרכלים לבחון את אמיתות הדברים, דהיינו, כי לבית המשפט אין את האפשרות לבדוק במעמד צד אחד האם נכונים הדברים לאשורם משלא העידו בעלי-הדין נגדם נתבקש סעד במעמד צד אחד. כמו כן טענו, כי במעמד החיפוש והתפיסה נתגלו סודות מסחריים של 'גארד' שאפשרו ל-'חאן' להתחרות מולה. עוד הוסיפו, כי טרם הצווים הזמניים, החזיקה 'גארד' בזכות בלעדית לשיווק מוצריה של יצרנית הודית בישראל ואילו עקב מסרים של 'חאן' נותק הקשר עמה. הנתבעים טענו מנגד, כי מדובר בתביעה קנטרנית, 4 שנים לאחר שניתנו הצווים הזמניים, ושעניינה הפעלת לחץ על הנתבעים לחזור בהם מהתביעה בבית המשפט המחוזי. עוד הוכחש הנזק הנטען עקב הצווים הזמניים וכן כי לא נתקיים הסכם זיכיון בלעדי בין 'גארד' לספק ההודי. כמו כן, לא קיימת עילה נגד הזוג נוימן. השופטת, ד"ר דפנה אבניאלי, דחתה את התביעה נגד הזוג נוימן, שכן הפעולות שנעשו על-ידם היו בתוקף סמכותם בחברת 'חאן'. בעניין זה הבחינה השופטת בין הטלת אחריות מכח הרמת המסך, שעניינה יצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבעל המניות, ובין הטלת אחריות אישית על נושא משרה, בשל פעולותיו. מאחר ש-'חאן' הינה אישיות משפטית נפרדת והוכח בפני בית המשפט, כי פעולות הזוג נוימן היו סבירות, כאורגני החברה, קבעה השופטת, כי לא נתקיימו התנאים להטלת אחריות אישית עליהם. שאר פסק-הדין התייחס לחברת 'חאן' בלבד. עוולת הרשלנות מבוססת על שלושה בסיסים - חובת הזהירות, הפרתה והנזק שנגרם עקב ההפרה (קשר סיבתי). חובת הזהירות נחלקת לשניים - חובה מושגית, בין סוג המזיקים לסוג הניזוקים וסוג הנזק הנגרם באמצעות מבחן צפיות. מאחר ובידי חאן היה את המידע הרלוונטי, בעת הגשת הבקשה לסעדים זמניים, ומידע זה הוסתר מבית המשפט, יש בכך כדי להצביע בעליל על חוסר ניקיון כפיים ומשכך הפרה את החובה המושגית. חלקה השני של חובת הזהירות הינה החובה הקונקרטית, בין המזיק לניזוק, כלומר - באם 'חאן' צפתה או יכלה לצפות, כי באי-מסירת מלוא המידע בפני בית המשפט, בבקשה לסעדים זמניים, יגרם נזק ל-'גארד'. גם חובה זו נבחנת על-פי מבחן הצפיות ולדעת השופטת נתקיימה מאותן סיבות. השופטת בחנה את הנזקים הנטענים, המחולקים לארבעה ראשים - הראשון, אובדן ייצוג הספק ההודי בישראל, אשר לא הוכח על-ידי התובעים, מאחר ואלו לא הציגו את הסכם הזיכיון שטענו לו, לרבות כל מסמך טיוטא אחר שהוחלפו לקראת הסכם כזה. כל שהוצג היה שני מכתבים, שאין בהם אף תחילתה של ראיה בדבר הסכם זיכיון. אלא, שגם בקיומו של הסכם זיכיון לא הייתה השופטת מקבלת את הטענה, עקב שינויי גירסה של אהוד. משכך, דחתה את ראש נזק זה. השני, הפסקת התקשרות עם ספקים אחרים לטובת התקשרות עם הספק ההודי, גם לא הוכח באיזו ראיה שהיא. השלישי, אובדן מכירות, אובדן שוק וכן ביטול והפסד הזמנות, התקבל. במהלך עמידתם של הצווים הזמניים (כחודש וחצי) נמנע מהתובעים להפעיל העסק ולשווק את מרכולתם. מדובר בהפסקה פתאומית ובלתי מתוכננת של עסק כלכלי בשל צווים זמניים, שעלולה לגרום לפגיעה ונזק לעסק. מדובר ב"עונה החמה", טרם חזרת תלמידי בתי הספר לספסל הלימודים, בה החנות עמוסה לעייפה. על-כן, אין ספק, כי לאור טענת אהוד, לפיה 250 מ-300 לקוחות העסק הינם לקוחות חוזרים, סביר להניח כי רכשו הלקוחות מוצרים במקומות אחרים ואף סביר להניח שחלקם רכש מוצרים אצל 'חאן'. נפסק על-דרך האומדן כפיצוי של 75,000 ש"ח, עקב השוואה בין מכירות התובעת בין השנים 1998 ו-1999 בחוות-דעת של רואה-חשבון. ראש הנזק הרביעי, שעניינו פגיעה במוניטין העסק ובמוניטין של רפאל ואהוד נתקבל והפיצוי הועמד על 25,000 ש"ח כתוצאה מהליך הסרק שנכפה עליהם. הצורך לשקול פיצוי בעניין זה מתעצם לאור העובדה שהנתבעים לא הביעו כל חרטה על האופן בו נתבקשו הצווים במעמד צד אחד. אשר למכתב הדיבה, נקבע כי מדובר בפרסום לפי חוק איסור לשון הרע ואילו ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק אינן עומדות. החלופות (2) ו-(3) לסעיף 15 לחוק דנן דורשות ארבעה תנאים מצטברים, שדי באי-קיום אחד מהם כדי לשלול ההגנה. חלופה (2) בסעיף זה דורשת חובת פורסם, שחלה כלפי מי שהופנה אליו הפרסום, כי החובה חייבה את המפרסם לפרסם וכי הדבר נעשה בתום-לב. בעניין זה נקבע, כי הנתבעים לא הסבירו מדוע לא שלחו הודעת צד ג' נגד החברה ההודית, כלפיהם טענו כי הייתה אחראית לפרסום ולא ברור מדוע נשלח המכתב דווקא לאדם שהוא בעל-מניות ב-'גארד'. כמו כן, קשה לומר כי הדבר נעשה בתום-לב, נוכח אי-ציון העובדה שדובר בצווים זמניים שהוצאו במעמד צד אחד וכי לא צוינו שם שתי החנויות כלפן הוצא הצו, בעוד שמות התובעים צוינו במפורש. חלופה (3) בסעיף הנ"ל דורשת עניין אישי כשר, כי הפרסום נועד להגן על אינטרס זה, כי הפרסום הופנה רק כלפי גורמים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף וכי הפרסום נעשה בתום-לב. בעניין זה נקבע, כי הסבר הנתבעים לעניין השליחה ללקוח אחד של 'גארד' (שהוא בעל-מניות בה) אינו מקובל וגם כך כבר נקבע, כי הפרסום נעשה שלא בתום-לב. על-כן, נקבע הפיצוי על סך של 25,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, גם מאחר והנתבעים לא מצאו לנכון לשלוח מכתב נוסף לכל הגורמים, כלפם פורסם המכתב, להודיע על בטלות הצו הזמני וגם מאחר והתובעים לא הקטינו את נזקם, למשל על-ידי משלוח מכתב המודיע על בטלות הצו הזמני. לסיכום - סך הפיצויים נקבע על סך של 125,000 ש"ח, אשר בנוסף להם הושתו הוצאות ושכר-טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח, עקב אילוץ הנתבעים את התובעים לנהל הליך ארוך וממושך, תוך התכחשות לנזק הנטען לכל אורך הדרך.