גב' איטה עטיה זכתה במכרז למשרת סגנית מנהלת אגף מעונות ומשפחתונים לגיל הרך ושובצה לתקופת ניסיון של שישה חודשים. גב' איווט סעדון, הממונה על איטה, ביקשה להשתתף בוועדת הבוחנים למכרז, אולם בקשתה נדחתה. מערכת היחסים בין איווט למשנה למנכ"ל המשרד באותה עת, מר אשר פרי-הר, הייתה משובשת ובתכתובות שהוצגה בפני בית הדין עלה כי איטה העלתה במכתב לאיווט, כי האחרונה פוגעת בה במסגרת תפקידה וכי ראוי כי תתייחס אליה כראוי.
עובר לתום תקופת הניסיון הוחלפו אנשי המשרד, עקב הבחירות דאז (לרבות מנכ"ל המשרד) וביולי 2001 סיימה איטה את תקופת ניסיונה, אולם עד שבוע לאחר מכן לא קבלה הודעה מגורם מוסמך במשאבי אנוש בדבר המשך העסקתה. כאשר נודעה כי העסקה הסתיימה, בהתאם לחוות דעת של איווט, מסרה איטה את תגובתה ושם הביעה, כי לדעתה מדובר במגמה עוינת וברורה של איווט, עקב רצונה העז למנוע בחירתה תוך העדפתה של המועמדת תמי אלמוג.
טרם הגשת התביעה, בקשה איטה מבית הדין האזורי למתן צו מניעה האוסר להעבירה ממשרת הסגנית ולאסור על איוש המשרה עד מתן החלטה. בקשה זו נדחתה גם בבית הדין הארצי. לאחר הדיון בתביעה העיקרית, דחה בית הדין האזורי את התביעה, שכן לפי עדות איווט, תפקוד איטה היה לקוי. כמו כן, קבע בית הדין האזורי, כי איטה לא הוכיחה דבר באשר לתפקודה ואילו עדותה של איווט הייתה משכנעת, נתמכת בכתב ולא נסתרה. על-כן נראה כי התברר במהלך הזמן, כי איטה אינה עומדת בציפיות.
ערעורה של איטה בבית הדין הארצי התקבל, מפי כב' השופט יגאל פליטמן. "על המדינה חלים כללי המשפט המינהלי [גם] ביחס לעובדיה, המטילים עליה את החובה המוגברת לנהוג בהגינות, ביושר, בטוהר לב ובתום לב, בסבירות, בשוויון, ללא הפליה ושרירות לב". השאלה העומדת בפני בית המשפט היא, אם בנסיבות אלו, לא נמנעה מאיטה אפשרותה לממש את הזכות לעמוד בתקופת הניסיון ובית המשפט לא יחליף את שיקול דעת הרשות הציבורית בשיקול דעתו.
אמנם מערכת היחסים בין איווט לאשר אינה נזקקת להכרעה, אך ממכלול הנסיבות עולה, כי תקופת הניסיון לא יכלה הייתה להיות ממומשת לאור חוסר שיתוף הפעולה בין איווט לאיטה וקיימות אינדיקציות רבות לגישה מגמתית שמנעה מאיטה ליישם את תפקידה ולהוכיח את כישוריה באופן שיאפשר לה להתמודד על תקן משרת הסגנות. אין זוהי, אלא הגבלה בלתי הוגנת שאינה עומדת בכללי המינהל התקין. על כך העיד מנכ"ל המשרד הקודם, מר בן-שושן: "... אם [אני] מקבל מישהו לניסיון, אני צריך להיות מספיק הגון כדי להנחות אותו ולהגיד מה אני דורש ממנו במהלך הניסיון לבדוק אותו... מצד אחד תקופת ניסיון שנותנת לי את הסמכות להחליט אם הוא [המועמד] ראוי או לא, מצד שני אני כמנהל מחויב להנחות אותו ולומר לו מה לא תקין, כי זו אחריות שלי כמנהל".
עוד קבע השופט, כי אומנם לאיווט, כממונה, קיים שיקול הדעת המקצועי, לחוות דעה על תפקוד איטה, שעל בסיס חוות-דעת זו מוכרע באם עמדה איטה בתקופת הניסיון. אלא, משנמנע מאיטה לממש את זכותה, הרי שנפל פגם מהותי באופן התנהלות המדינה, שהיה על הממונים מטעמה על איווט להביא לכך שאיטה תקבל את יומה במשרד. חוות-הדעת הנחרצת, שהנחתה את הגורמים הבכירים להכריע בדבר אי עמידת איטה בתקופת הניסיון, הייתה מבלי שהשתחררה איווט ממשוא פניה כלפי איטה ולכן ראויה להתבטל ולכן הסתמכות ההכרעה על חוות-דעת זו (על-ידי הגורמים שהחליפו את קודמיהם) ראויה להתבטל אף היא.
"ואכן, משקל רב נתון לשיתוף הפעולה המופק בין הממונה לעובד עצמו וכי בנסיבות בהם קיימים מתחים בין ממונה על האגף לבין סגנו, הרי יש בכך בכדי להשפיע על ההכרעה בדבר המשך העסקת העובד."
הוסיף כב' השופט שמואל צור, כי תקופת ניסיון נועדה לבחון התאמת עובד למשרה ובזמן זה על המעסיק לתת לעובד הזדמנות נאותה להוכיח יכולותיו בצורה עניינית, בתום לב ובלא דעה קדומה ומשוא פנים. נטל ההוכחה באי עמידת איטה בתקופת הניסיון הינו על הממונים עליה וחוות דעת בעניין צריכה להיות מושתתת על תשתית ראייתית מספיקה, בדעה מאוזנת ובמתן הזדמנות הוגנת להשתלב במשרה והצלחה בתפקיד.
לסיכומו של דבר, הערעור התקבל, איטה הוחזרה לתקופת ניסיון של שישה חודשים נוספים, כאשר בתקופה זו תינתן למערערת הזדמנות מלאה והגונה להשתלב בתפקיד. עוד נקבע, כי המעקב אחרי תפקידה יבוצע במשולב, על-ידי מנהלת האגף ומנכ"ל המשרד או משנהו. המדינה גם נשאה בהוצאות איטה, בסך 10,000 ש"ח.
