ביה"ד הארצי לעבודה קבע (יום ב', 24.09.07) כי המדינה רשאית שלא להאריך את חוזה הבכירים של בכיר במע"מ שוקי משעול. זאת על-רקע הגשת כתב אישום נגדו. השופטים קבעו כי אי הארכת החוזה כפופה להצהרת "גור אריה", המבטיחה את מקומו אם יזוכה במשפט.
שוקי משעול עבד בשירות המדינה במשך 26 שנים ובתפקידו האחרון שימש כממונה על תחנות מע"מ בתל אביב. במאי 2005 הושעה משעול על-ידי ראש רשות המיסים איתן רוב על-רקע הגשת כתב אישום נגדו בגין פגיעה בפרטיות לכאורה של עוסקים.
משעול: הוזרם למשטרה מידע כוזב בכתב האישום נגדו נטען כי מסר לכאורה לצדדים שלישיים מידע רגיש מתוך תיקי עוסקים וממחשבי מע"מ כולל גובה חובם ומצב דוחות מע"מ. המדינה הודיעה לו כי הוא מושעה עד תום ההליכים נגדו או עד תום חוזה הבכירים שלו וכי אין בדעתה להאריך את החוזה.
משעול פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בדרישה לקבוע כי אי הארכת החוזה כמוה כפיטורים ללא הרשעה בדין ולכן מנוגדת לסעיף 68 לחוק המשמעת. בית הדין האזורי קיבל את עמדתו וקבע כי "אין להתעלם מטענת משעול לחפותו המוחלטת וכי סירובו לשתף פעולה עם גורמים בכירים אשר ביצעו פעולות שונות בניגוד לחוק היא שהובילה אותם גורמים להזרים מידע כוזב נגדו למשטרה". עוד נקבע כי ההחלטה שלא להאריך את חוזה ההעסקה שלו היא "בלתי סבירה" ונראה כי תפגע בחזקת החפות שלו.
חזרתו תפגע באמון הציבור המדינה טענה מנגד בערעור שהגישה לבית הדין הארצי כי לפי פסיקה קודמת, סיומו של חוזה עבודה לתקופה קצובה אינו פיטורים. יתירה מכך, "הקביעה, לפיה אי חידוש חוזה העבודה עם עובד, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, מבלי להמתין לתוצאות ההליך הפלילי אינה סבירה- סותרת את ההלכות הקיימות. חזרתו לעבודה של עובד, שתלויות ועומדות נגדו האשמות פליליות עלולה לפגוע באמון הציבור לגבי מינויים של עובדי ציבור". המדינה הצהירה עם זאת כי "זיכויו של משעול עשוי להביא להחזרתו לעבודה".
השופט רבינוביץ: פגיעה בחזקת החפות החלטת בית הדין לאשר את פיטורי משעול בכפוף ל"הצהרת גור אריה", שמירת מקומו של העובד עד סיום ההליך, התקבלה תוך חילוקי דעות חריפים בין השופטים ונציגי הציבור שבהרכב.
השופט עמירם רבינוביץ סבר כי אי חידוש החוזה כמוהו כפיטורים ללא הרשעה בדין, בניגוד לסעיף 68 לחוק המשמעת. "הדרך בה הלך נציב שירות המדינה פגעה בחזקת החפות", כתב השופט. "אין להתעלם מטענת משעול לחפותו המוחלטת, וכי סירובו לשתף פעולה עם גורמים בכירים אשר בצעו פעולות שונות בניגוד לחוק, היא שהובילה אותם גורמים להזרים מידע כוזב נגדו למשטרה. ההחלטה שלא להאריך את חוזה ההעסקה שלו היא בלתי סבירה".
בהתייחסו לטענת המדינה לפיה "לא יעלה על הדעת להמשיך בהעסקת עובד שהוגש נגדו כתב אישום מבחינת האקלים הציבורי", כתב השופט כי " נגד שיקול זה, יש להביא בחשבון את זכותו של העובד ליהנות מחזקת החפות ושלא תינקט נגדו סנקציה של פיטורים בטרם התבררה אשמתו". לא כל הגשת כתב אישום מחייבת הרחקת הנאשם ממקום עבודתו והדבר תלוי גם בנסיבות. לדבריו ניתן להשתמש גם בהליך השעייה שנועד למקרים מעין אלה, "והליך זה הוא כלל האיזון שקבע החוק בין שני שיקולים נוגדים אלה – שמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי ושמירה על זכויותיו של עובד המדינה". הוא הדגיש כי מדובר ב"עובד ותיק שלטענתו ההתנכלות כלפיו נובעת מסירובו לשתף פעולה עם גורמים בכירים במערכת המיסוי, במעשים שלכאורה אינם בגדר המותר". "לו דעתי נשמעה", כתב השופט, "הסעד הזמני ישאר על כנו עד להכרעת המחלוקת בהליך העיקרי או עד להחלטה אחרת של בית הדין האזורי".
השופטת גליקסמן: לבדוק שיקול דעת הנציב עמדת השופטת לאה גליקסמן היתה כי יש לקבל את עמדת המדינה לפיה אין להאריך את החוזה ועם זאת סברה כי היה מקום להשיב את עניינו של משעול לבית הדין האזורי לצורך "בחינת אופן הפעלת שיקול הדעת על-ידי הנציב ואת סבירות החלטתו".השופטת הוסיפה כי "בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון...נראה כי יש להותיר את הסעד הזמני על כנו עד להכרעה בהליך העיקרי או עד להחלטה אחרת של בית הדין האזורי".
השופט פליטמן: לפטר מנגד, השופט פליטמן קבע בנחרצות כי המדינה היתה חייבת שלא להאריך את חוזהו של משעול. "לא רק שאין להתערב בשיקול דעתה (של המדינה ר.א.) שלא להאריך את חוזה הבכירים עם משעול; אלא היה מקום להתערב בשיקול דעתה לו החליטה החלטה הפוכה, להאריך את חוזה העסקתו חרף היותה סבורה, כי הוא ביצע את העבירות הפליליות המיוחסות לו בכתב האישום. כתב האישום והארכת חוזה הבכירים, הם במקרה שלפנינו, שני צדדיה של אותו מטבע, ושיקול מעשיו הפלילים של משעול, מבחינת המדינה, לגבי המשך העסקתו על ידה אחר תום חוזה העסקתו, חייב להיות שיקול רלוונטי שצריך להישקל על ידה". השופט ציין כי משעול יכול לפנות לוועדת השירות בטענה שהפסקת עבודתו "שרירותית או נובעת משיקולים פוליטיים".
השופט לא שלל אפשרות כי משעול יצא זכאי בדינו "באופן שראוי יהיה לקבוע, כי לא היה מקום מלכתחילה שלא להאריך את חוזה העסקתו או שבית הדין האזורי יגיע למסקנה זו בדיון בתיק העיקרי". אלא שכדי שלא ייגרם לו נזק "בלתי הדיר", תצרף המדינה "הצהרת גור אריה", "לאמור, שככל שיפסק כך - חוזה עבודתו של המשיב יוארך רטרואקטיבית ממועד אי חידושו על כל המשתמע מכך לגבי זכאויותיו ולא יטען שאין להחזירו לתפקידו הקודם".
נציג מעבידים: בין הפטיש לסדן הכריעו את הכף נציג המעבידים בנימין ליברמן ונציג העובדים אבישי ספיר שהצטרפו לעמדת השופט פליטמן. בהחלטה כתב ליברמן כי כאשר קרא לראשונה את החלטת השופטים חבריו להרכב ירד לעומק ההרגשה של "המצאות בין הפטיש לסדן". הוא הוסיף כי "במבט שני ולאחר התעלמות מכוונת מהנסיבות הקשורות למקרה שלפנינו (כוונתי לאירועים ולחיכוכים ברשות המיסים), וזאת בגלל הכלל 'שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (סנהדרין ו ע"ב), החלטתי להצטרף לפסק דינו של כבוד השופט פליטמן".
המדינה לדבריו רשאית שלא להאריך את החוזה מאחר שתוקפו הוא לארבע שנים "ובהגיעו לסיומו החוזה מתחדש אלא אם כן 'הודיע אחד הצדדים למשנהו על אי רצונו בהארכה, שלושה חודשים לפני תום התקופה'". בחתימתו על חוזה בכירים "על היתרונות שבצדו", ויתר משעול על חלק מהזכויות שיש לעובד מן המנין בשירות המדינה ו"אם עתה חוזה זה קם עליו לרועץ, אין לו אלא להלין על עצמו. בתום תקופת החוזה אין לעובד כל זכות מוקנית למקום עבודתו ועליו מוטלת ההוכחה שחוזהו לא הוארך בשרירות או מסיבות פוליטיות".
ליברמן הצטרף לעמדה כי אין לאכוף על המדינה להאריך את חוזה ההעסקה, אך התנגד להצעה להשיב את התיק לבית הדין האזורי לצורך בדיקת שיקול דעתו של נציב שירות המדינה. "ברור שהנציב לא היה הגורם המכריע בקבלת ההחלטה ואין מקום להיכנס לחקירת מניעיו כשלמעשה כל שעליו להראות שלא פעל מתוך שרירות לב כשהגשת התביעה נגד המבקש היא בבחינת דבר המדבר בעד עצמו".
גם ליברמן לא שלל על הסף את טענותיו של משעול לחשד ל"תפירת תיק" נגדו. "פקפוקי באשר לתוצאה אליה הגעתי נבעו מהחשש שמא אכן התביעה שהוגשה נגד המבקש מחוסרת בסיס ו'נתפרה' לו על-ידי חורשי רעתו וגם כאשר ימצא חף וזכאי לא יוכל לחזור לעבודתו. הפתרון הטוב ביותר לחשש זה הוא בהתניית קבלת הערעור בקבלת הצהרת 'גור אריה' מצד המדינה, המאזנת במידה סבירה בין האינטרסים של הצדדים".
כאמור, בית הדין קבע כי "ערעור המדינה מתקבל בכפוף להצהרת 'גור אריה'. ככל שלא תנתן הצהרה שכזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין למדינה יובא העניין בפנינו לבחינה נוספת של ההחלטה. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה".
