ההפקה היא שיתוף פעולה ישראלי-צרפתי; הבמאי, רפאל נדג'ארי, הוא יליד פריז, שנודד בין עיר האורות לתל אביב; השחקנים מקומיים ואנשי הצוות הטכני זרים. כל הפרמטרים הללו מושיבים את הסרט "תהלים" בשורה אחת עם הסרטים שכבר הביאו השנה כבוד לקולנוע הישראלי. במיוחד אם מוסיפים לרשימה את העובדה כי הוא השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, זאת שהאירה פנים ל"
ביקור התזמורת" ול"
מדוזות". אבל האמת היא שהסרט לא מרגיש שייך לגמרי לשנה הגדולה של הקולנוע הישראלי.
הצילום הפותח ממקם את העלילה בירושלים. אנו מתוודעים אל חייה של משפחה יהודית, שעומק הקשר שלה לדת לא מחודד לחלוטין בשלב זה. מנחם (מיכאל מושונוב, "
No אקזיט") חוזר עם אביו אלי (
שמואל וילוז'ני) משיעור תורה. אבל כאשר הוא יוצא לבלות עם חבריו לספסל הלימודים, הכיפה יורדת מהראש אל הכיס וחוזרת למקומה רק מול דלת הכניסה של ביתו.
למחרת, הבילוי המאוחר של מנחם גורם לו ולאחיו הקטן דוד (יונתן אלסטר) לאחר לבית הספר, ולאביהם - להסיע אותם לשם במצב רוח מרוגז. תאונת דרכים משונה מובילה להיעלמותו המסתורית של האב. לבני המשפחה דרכים שונות להתמודד עם היעדרותו, בשעה שהמשטרה מחפשת אחריו. אשתו עלמה (
לימור גולדשטיין) מסתגרת בשתיקה וקורסת אט אט אל תוך עצמה. אהרון (יואב הייט, "הפוך") ושמואל (אילן דר, "קרובים קרובים"), אחיו ואביו של הנעדר, מארגנים תפילות המוניות כדי שיימצא. בניו, ובייחוד מנחם הבכור, נקרעים בין הרצונות המנוגדים של שני הקטבים במשפחתם ומוצאים דרך משלהם לנסות ולתקן את המצב.
גם בסרטו ה"ישראלי" הקודם של נדג'ארי, "
אבנים", עסק היוצר בהתמודדות עם אובדן של אדם אהוב, כאשר הדת היהודית מהווה מעין מוזיקת רקע לסיפור. בסרט "תהלים" נדמה כי ההתמקדות שלו בנושא הזה באה על חשבון אלמנטים סיפוריים נוספים. הדקות הראשונות אומנם מוקדשות להיכרות עם המשפחה בשלמותה, אבל את רוב הסרט ניתן להגדיר כצפייה מתמשכת בייסוריהם של אנשים אחרים. בסרטים כאלה מקובל לתגמל את הצופה הסבלני באמצעות אותו הרגע שבשבילו סבלנו עד-כה, זה שמגיע בדרך-כלל לקראת הסוף. לפעמים זהו זיכוך משחרר, לעיתים הלם מטלטל. גם מסקנה או תובנה היו מתקבלות בברכה. אבל במקרה של "תהלים", נרשמת התעלמות מקוממת מהפן הקריטי הזה.
הסרט דוחס עוד ועוד אבק שריפה רגשי אל תוך לועם הפעור של הצופים. מלטף קלות את ההדק, כמעט ולוחץ ואז שוב דוחס. ושוב מלטף. המועקה מצטברת וגודשת את הסאה, אך הפורקן המיוחל ממאן לגאול את הצופים מהייסורים, שהתחילו אצל הדמויות אבל מאז הפכו גם לשלהם.
לו היה לסרט איזה רובד אמנותי בלתי רגיל שיכול היה לכפר על חטאות העלילה, אפשר היה לסלוח לו. אולם "תהלים" בעיקר הצליח להזכיר לי את הגישה הממאיסה בה הועברו שיעורי התנ"ך בבית הספר. ומסתבר שלצלם שיעורי תנ"ך זה משעמם כמעט כמו להיות נוכח באחד כזה, ממש כמו שהוכיח השנה סרט אחר בשם "
חופשת קיץ". הדהים אותי יותר מכל המראה הסתמי של ירושלים. הבירה נראתה כמעט כמו כל עיר רגילה, ובאותה שנה בה הצילום של "
הסודות" לכד את אווירת הקודש הצפתית. "אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני", נכתב בספר תהילים. אבל איך אפשר לעשות זאת כאשר הסרט הופך אותה לבלתי זכירה?
