יום שני בערב, "פשוט", שגרתי. ארז ואני קובעים בצ'ויה האסיאתית, בר-מסעדה בעל תפריט מזרח-רחוקי חמוד ומגוון השוכן ברחוב קרמניצי (אחת היציאות מרחוב יגאל אלון) בתל אביב. מלבד אוכל, שתייה ושירות מפנק, המקום מספק גם חניה חופשית ובכמויות אדירות! מצרך נדיר, כידוע במחוזותינו, שמשקלו בזהב, לא פחות. עבורי, כפריק חניות ורכבים, זו כבר התחלה טובה. כוסות הצ'ויה (שיכר שזיפים יפני), נוטפות אגלי הקור, שקיבלנו מנטלי הברמנית, קידמו את ההתחלה ל-"טובה +" תוך שניות. מדד הכיף סימן המשך עליה ברוכה.
חמוצים טובים ויעילים הגיעו בצלחת ריבועית וגדולה. כרוב, רצועות פלפל אדום, פרוסות ליים ושומשום בתיבול תאילנדי מובהק. נחמד, פותח תיאבון ומעורר שיחה. ארז סיפר לי על ההתקדמות בעבודה, אני מצדי בכיתי על מר גורלי עם "הבחינה" הארורה שקרבה ובאה. אגרול ברווז פריך ויעיל וגיוזה עוף מאודה ומעולה - פתיחים נחוצים לכל ארוחה אסיאתית ראויה - החליפו את המילים בנעיצת סכינים מהירה וחדה. רעש ה"פח...פחח..." הקריספי נשמע. "זו אחלה המצאה", האגרול הזה, חשבתי לעצמי. כמה פשוט, ככה נפלא.
ארז רצה גם מרק מאלאגאטני בגוון צהוב עמוק מקארי הודי, חלב קוקוס, פיסות תפוח פציח ואגוזי קשיו קלויים. טעמתי ממנו, אכן היה טעים. ברקע שירים טובים, האווירה נעימה. עוד קצת צ'ויה לארז, סודה עבורי, והנה אנו מבחינים באורחים מפתיעים. אברהם גרנט, האיש שלנו בצ'לסי, מגיע עם רסקין לראיון "חשאי".
פתאום קיבלתי חשק לטעימת סושי קטנה. ולרי, אחראית המשמרת הפמיליארית, המליצה על "אבי קושיקאצו" ושעיתי לעצתה. שרימפס טמפורה, סלמון ואבוקדו התעטפו בפנקו ואורז. נייס. עוד אני וארז מקשקשים והבר הכיפי מתמלא אנשים. יקיטורי לקחנו שנינו, הוא סלמון ואני פרגית. אורז מטוגן עבורי, מאודה לשומר הבריאות. אכלנו די מהר, אם להודות על האמת, אולי זה הרעב ששרר, אולי היין שזיפים, אולי ה"אמצע שבוע" הזה שיש בו משהו יותר "סטרייט-פורוורד" ופחות חולמני.
הקינוחים שלקחנו באו בצמד מתוק ונעים. אייס ברולה קפוא עבורי (עם כדור סורבה פסיפלורה חמצמץ ונחוץ לאיזון המתיקות) ודנגו, קינוח הבית עבור ארז, כדורי בצק ממולאים שוקולד בלגי עטופים פתיתי פנקו ומוגשים על גלידת קוקוס. מושחת, גדול וחייתי.
שורה תחתונה: מזרח-רחוקית חמודה מאד, מגוונת בהיצע הטעם, עם בר טוב ונוח לישיבה, שירות מפנק בגובה העיניים (ו...המווווון חנייה)!