בטלוויזיה, כמו בחיים, הכל יחסי. בניגוד לכמעט כל דקה אחרת בערוצים המסחריים שלכם, ב"קרב סכינים" לא מאכילים אתכם יותר מדי שיט: אין העצמת יתר עד גיחוך של מתח הריאליטי, החרטבונה הרגשית מגיעה במינונים סבירים, הכל קורה מהר ומה שרואים רוב הזמן מול העיניים זה בחורים נחמדים חותכים גזר בפומפיה מהודרת המכונה מנדולינה. Pas mal. אז למה שלא לערב אחד, רק לערב אחד תרשו לעצמכם לשכוח מצמצום האספקה בעזה ותתפנקו על איזו פנקוטה?
עודף תוכניות הבישול, ובייחוד קיומו של ערוץ אוכל, מעיד בעיני על הפרעת אכילה לאומית. לא סתם פומפיה מזכיר פומפיי. אבל "קרב סכינים", הגרסה הזאנקסית של איירון-שף, אינה תוכנית בישול, אלא, כידוע, שעשועון שאירגנו בערוץ 10 לכבוד הצרפתים ירום הודם.
בתוכנית אמש התחרה מול סטפן פרואה דה-ווה, שכוכב מישלן קטן דורך בשמיו, השף מאיר אדוני מהמסעדה "
כתית" (לנוחותכם, עיקריות בין 150 ל-250 שקלים) בנווה צדק.
הנוכחות של אייל שני בתוכנית שעברה הוכיחה ששופט אחד שמבין באוכל יכול דווקא לעזור בתוכנית על אוכל. ביזאריות, ליריות ואופקי טעם רחבים דרושים כשמדובר בשיפוט של מטבח יצירתי. לא יעזור בית דין: קבבוני אנונה ולוקוס זה טעם נרכש. כשהשופטת דנה ספקטור לא מצליחה להשתחרר מזכרון בית השימוש שלה לנוכח לטעמו של לבנדר בצלחתה, אייל שני לא מתבייש לרמוז על קרתניות.
אך השבוע השופטים היו קלוד דדיה (כוריאוגרף שכבר שפט באופן מצליח בתוכניות אחרות), מני פאר (מני פאר) ועדי הימלבלוי. הימלבלוי, שהפליאה לנתח את המנות ב"טעים" ופעם אחת גם הגדילה בשקל ל"ממש טעים" לא באמת חייבת להבין באוכל, אבל, עמכלהצערשבדבר, היא חייבת להבין בלדבר בטלוויזיה. כאשר מה שמונח על הצלחות זה, נגיד, רביולי מולקולרי של גזיזי כמהין מקורמלים בשבבי חבושים וציפורני עגל שהושרו כל הלילה בחלב-אם ומים שלנו, אנחנו מצפים למעט יצירתיות גם מהשופטים.
רבאק, אנחנו לא אוכלים, רק מסתכלים, זרקו איזו עצם מטאפורית. ואם הפרפה-לוקוס-תמרים מגעיל, נגיד, תתארי את זה בובה, אל תשמרי בבטן. לעומת זאת, הפרשנים - השפים ירון קסטנבוים ורן שמואלי - הם ממש על הכיפאק, שלא לומר בלדי. על אף ההבנה העמוקה, הסטייל שלהם כל כך שכונה עד שהוא גורם לטשטוש הגבולות בין גורמה לגורמט.
בחירת המרכיב המרכזי, זה שסביבו יוכנו המנות, היא כבחירה בין שמים לארץ, גן עדן או גיהנום, או בקיצור: עגבניות או לוקוס. השף מאיר הפיל את הפור. לוקוס. לאאאאא!!!! קוס!!!!!! אמק!!!!! כמה מעניין היה לראות מה יעשו שני רבי-המג של הקוויזין עם עגבניה סמוקה ורגילה להחריד, הבת של השכן. במקום זה, בכל שלוש המנות, כולל הקינוח השם יקום דמו, אנחנו מקבלים לוקוס - שהוא, כמו שאמרו הפרשנים: "דג עקשן עם ראש ענק". מאיר אדוני לא פראייר, בחירתו במפלצת הימית היתה נבונה ביותר, שכן הלוקוס אינו נפוץ בקוקילנד, מה שמעניק לו יתרון ברור על השף הבלונדיני.
מֶרְד! משבר עם אורז הבר. השף סטפן מזיע מתחת לקארה. כמקובל בעדה שלו במצבי לחץ, הוא יוצק עוד ועוד חמאה לסירים. מולו שולף שף מאיר את הנשק המצרי - המלוחייה, שבאה מה זה טוב בפיוז'ן. סטפן מנסה גם הוא לגרר מעט אותנטיות כשהוא משתמש בהל, מי ורדים ושערות קדאיף, אבל אדוני קונה את לבי בסיום עם מכונת הצמר-גפן-מתוק שלו. אפרופו צמר גפן, אדוני מסתחבק לאורך כל התוכנית: מפזם במזרחית, מוסר ד"ש לילדים, קורא שמע ישראל ושולח קריאות אהבה וחיבוקים למתחרה, שמצידו, נראה שהיה מעדיף להטיל את המנצח לרותחין, לובסטר סטייל.
אמת, האוכל יכול היה להיות מצולם מעט יותר טוב, אבל זה עוד כלום לעומת מיעוט הקלוז-אפים המקומם להם זוכה הסו-שף בפטיסט, שלבדו יכול להצדיק את עלית מכירי השכירות בתל אביב. בפטיסט - תעשה לי ילד. בתחמיץ.
כבר מהשניה הראשונה לתוכנית, עוד לפני שהספקת להגיד "על הפלנצ'ה", כולם שיבחו את שף מאיר וניבאו איזה פייט הוא יתן לנסיך הצפרדעים. כשסטפן מכריז, לשמחת כל העם "נהייתי שף ישראלי", די ברור שמשהו כאן מסריח, וזה לא רק הראש של הלוקוס. מבלי לפקפק בכשרונו של השף מאיר אדוני, שאת מוס-הלוקוס-וניל שלו (כן כן) זכיתי רק לראות, התחושה היתה שצפינו הערב במשחק מכור. כבר הפרומואים בחרו לגלות ש"או-אה מה קרה השף סטפן אכל אותה". כנראה שלנוכח הירידה הקלה ברייטינג מישהו החליט שישראל - מדינה שהסיבה העיקרית לדבוק בה היא האוכל - חייבת נצחון אחד. לפחות אחד. לדעתי, בכורתו של סטפן נמכרה בעבור נזיד מלוחיה, אבל אם זה מה שישאיר את בפטיסט בציון - דיינו ובון-סואר.
