בית המשפט העליון דחה ערעור של נכה צה"ל על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לאשר את פסילת רישיון הנהיגה שלו בגלל נכותו הנפשית.
האיש לקה ב-1991 בתסמונת פוסט טראומתית PTSD וסכיזופרניה פרנואידית בעת שעבד בשירות בתי הסוהר, לאחר שאסיר ביטחוני תקף אותו בסכין. ב-1996 החל לעבוד כנהג מונית במסגרת שיקומו בידי משרד הביטחון. ב-2004 הפנה אותו משרד הביטחון לבדיקות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים משום שלקה במחלת לב שלא אפשרה לו לעבוד כנהג מונית.
ב-2005, לאחר שתי בדיקות שנעשו לו במכון הרפואי, המליץ המכון שלא לאפשר לו לנהוג ברכב פרטי, אך לא בגלל לבו אלא בגלל מצבו הנפשי. עקב ההמלצה, זומן למשרד הרישוי לשימוע ומכיוון שלא הופיע נפסל רישיונו. ועדת הערר שפנה אליה החליטה בראשית 2006 כי בולטות אצלו מחשבות פרנואידליות עם הפרעות חשיבה קלה. אף על-פי כן הוחלט כי מאחר שמדובר בפסילת רישיון גורפת מאדם שלא עבר עבירות תנועה מאז שנת 2002, להעמידו לפני ועדה של שלושה פסיכיאטרים בכירים.
סכנה לציבור הוועדה חזרה על קביעות הוועדה הקודמת ופסקה כי נשקפת מהאיש סכנה לציבור ועל כן יש לפסול את רישיונו. נגד החלטה זו הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
השופט מיכל רובינשטיין דחתה את העתירה. היא ציינה כי למרות הפגיעה הקשה של ההחלטה באורח חייו ובזכויותיו הבסיסיות לתנועה ולעיסוק, ביטחון ושלום הציבור גובר במקרה זה.
השופטת ציינה כי האיש לא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית סותרת. עם זאת הדגישה כי אין בהחלטה בכדי לסתום את הגולל על יכולתו לנהוג בעתיד והוא אינו מנוע מלהגיש בקשה לבדיקה מחודשת כעבור שנה.
לא הוכחה סכנה מוחשית על החלטה זו ערער האיש לבית המשפט העליון. הוא ציין כי מ-1991 כאשר לקה במחלה עד היום שנפסל רישיונו נהג בלא קושי ובלא עבירות תנועה, וכי הדבר מעיד על כשירותו לנהוג.
לטענתו, המדינה לא הוכיחה "סכנה מוחשית" הנובעת ממנו. עוד טען כי הוועדות לא בדקו אותו באופן מעמיק ולא התירו לו זכות טיעון של ממש.
אבל שופטת בית המשפט העליון מרים נאור לא קיבלה טענות אלה. היא ציינה כי אין מניעה שהאיש יבקש כעת בדיקה מחודשת משום שכבר עברה יותר משנה מיום החלטת ועדת הערר. במסגרת בדיקה זו יוכל להגיש חוות דעת סותרת.
