בית המשפט העליון ביטל את חיובם של דיירים בבניין מגורים ברחוב שמעוני בהרצליה לשלם לעיריה הטלים על סלילת כביש ומדרכה למרות שכאשר נבנה הבניין כבר נסללו שם כביש ומדרכה אחרים. העיריה חויבה לשלם לדיירים הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 20 אלף שקל. בפסק הדין מתח בית המשפט ביקורת על עיריה משום שהסתמכה, בין היתר, על מחדלים שלה עצמה בעבר.
הדיירים סירבו לשלם את ההטלים והעיריה תבעה אותם תחילה לבית משפט השלום בתל אביב. בדיון לא היתה מחלוקת כי הכביש שעליו מדובר נסלל ב-1998 במקום כביש אחר שכלל מצע כורכר ואספלט והיה ראוי לנסיעת מכוניות. כמו כן הוסכם כי היתה שם מדרכה שנסללה עוד ב-1994.
בית משפט השלום קבע כי המועד הנכון לחיוב בהטלים הקשורים לבנייה ולפיתוח של שכונה הוא בעת מתן היתר הבנייה ליזם. עלויות הפיתוח - כך נקבע - הן חלק מעלויות הבנייה. בית המשפט הטעים כי בעניין הנדון עבודות הפיתוח והשדרוג של הכביש, שבוצעו ב-1998, היו צפויות כבר בעת מתן היתרי הבנייה ב-1996, וכי המרווח הקצר בזמן מלמד שאין לנתק בין הבנייה לבין עבודות הפיתוח. לפיכך, נדחתה התביעה.
על כך הגישה העיריה ערעור לבית המשפט המחוזי, והוא התקבל. בית המשפט המחוזי דחה את הנימוק המרכזי של בית משפט השלום כי המועד הראוי לגביית ההטלים הוא מועד מתן היתרי הבנייה, ופסק כי חוק העזר מאפשר לעיריה לנהוג כפי שנהגה.
על חשבון תושבי הרצליה? בית המשפט המחוזי הדגיש כי לפי חוק העזר, גם הרחבה והשלמה של כביש, כפי שעשתה העיריה ברחוב שמעוני, מקנים לה סמכות להטיל הטלי סלילת כביש ומדרכה. בפסק הדין הודגש כי הדיירים הנתבעים לא נשאו מעולם בהטלי סלילה וכי מתן הקלה להם, הנהנים מהעבודות שבוצעו, יקפח את ציבור התושבים בהרצליה, שישא בנטל מימון העבודות.
על פסק דין זה הוגש ערעור שני לבית המשפט העליון. השאלה שנדונה הייתה אם יש להטיל את החיוב על עבודות הפיתוח בכביש ובמדרכה בשנת 1998 על בעלי הדירות. השופטים אליעזר ריבלין, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, השיבו על כך בשלילה וקיבלו את הערעור. בפסק הדין מתחו השופטים ביקורת על העיריה על שניסתה להיבנות, על-פי טענה שהיא עצמה העלתה, מפעולות שעשתה בעבר בלא החלטות מסודרות, בלא תיעוד ובניגוד לחוק העזר.
לא סלילה ראשונה לפי חוק העזר, מחייבים בהטל על סלילת כביש ומדרכה את מי שהיה בעל הנכס בתאריך הסלילה, או בעת הוספת נכס במקום, וכי החיוב בהטל יהיה "בעד סלילת כביש אחד ובעת סלילת מדרכה אחת בלבד". בפסק הדין של בית המשפט העליון צוין כי בית המשפט השלום קבע כי במקום היו מדרכה וכביש שהקמתם היתה "סלילה" על-פי הגדרתה בחוק העזר, ועל כן אין לראות בעבודות שבוצעו בשנת 1998 משום סלילה ראשונה של כביש ומדרכה במקום. עוד צוין כי הדיירים הנתבעים לא היו בעלי הבניין בעת הסלילה ולא בעת בניית הבניין. כמו כן, לא הוכח שהעיריה פעלה כנדרש למיצוי החיוב נגד החייב הנכון בתשלום ההטל.
עוד נאמר בפסק הדין כי אומנם חוק העזר מאפשר חיוב בהטל מופחת על הרחבת כבישים שבגינה שולמו דמי השתתפות על-פי חוק העזר הקודם, אבל לא הוגש שום ממצא עובדתי המצביע על כך שסלילת הכביש אכן בוצעה בעת שחוק העזר הקודם היה בתוקף.