"הכל דבש", פרק ראשון. ערוץ 2, 22:00 צפייה מחודשת בפרק הראשון של הסדרה המפורגנת "הכל דבש" לא מוסיפה כמעט שום דבר לצפייה הראשונית בו (חוץ מתהיות לגבי ניצול נכון של הזמן שלי). בניגוד לאיך שזה נשמע, מדובר במחמאה: כמו גברים מסוימים וגם דברים אחרים שמייצרים ציפיות, לסדרות מוצלחות יש נטייה להתגלות כלגמרי-לא-משהו החל מהרגע שבו אני מכירה בהן ככאלה. משפטים כמו "מה זה החרא הזה" מוכרים למקלט הטלוויזיה שלי היטב, בעיקר בשל אותה ביצה תובענית ואיומה - ציפיות.
מהבחינה הזאת, אפשר לומר שמבקרי הטלוויזיה בארץ עשו הכל כדי שנתאכזב. נכון, התסריט טוב, המשחק טוב, הפתיח מושקע, העריכה מוצלחת, הקונספט נחמד, אבל חברים, קצת הבנה בסיסית בעניינים שבין אדם לבין עצמו: הלא הרבה פחות נעים ומרטיט לאהוד את זה שאהוד ממילא. זה כמו לעודד את התלמיד שהמורה אוהבת, או במילים אחרות - הרבה פחות אקזוטי. ההשתפכות המקצועית על האיכות של "הכל דבש", גם אם יעל פוליאקוב תחלוק עלי, היא סוג מתקדם של מקל בגלגלים. רק צרות זה עושה.
אבל במחשבה שנייה, גם בלי אהדת האנדרדוג, "הכל דבש" הצליחה לכבוש את השלט שלכם (והיא ממש הצליחה - 21.4% בפרק הראשון, קצת יותר בפרקים הבאים). נראה שאכן מדובר בסדרה משובחת. שיט. הינה, אני עושה את זה שוב.
מה כל-כך מרגש בסדרה מוצלחת? ובכן, היא ישראלית. אחרי כל-כך הרבה ניסיונות לייצר כאן משהו מקורי ומקומי, עם ניחוח עממי אבל אינטלקט-אליטיסטי, ועוד הרים של ניסיונות לייבא משהו כזה מחו"ל (פורמט, מכירים?), פתאום זה עובד. ואפילו מצחיק. גם בשידורים חוזרים.
וגם, כי אי אפשר להתעלם, פולי. לא משנה כמה ענקים התמוססו לנו בשנים האחרונות, תמיד מגיע הרגע המצמרר שבו מישהו ממלמל לעברם מעל ערימת חול טרייה, ורעידות לא רצוניות מתקיפות את אזור הקישקעס. אולי זה לא הזמן והמקום וגו', אבל האמת, אם כבר למות - למה לא ככה. "איזה קטע", מצאתי את עצמי ממלמלת אל המסך, "איך אדם מתפוגג". עסוק, בריא למראה, חייו דבש. איך אומרים, לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.
לאלה שלא עשו את ההיקש הזה לבד בראש (גם לי לקח זמן, ואני אוחזת ביופי של פסיכומטרי. עניין של הדחקה, כנראה): לא תהיה עונה שנייה. את אלה שהכירו את פולי, או העריכו אותו במיוחד (אני מניחה שכיסינו בערך את כולם), זו בוודאי השלכת הלוואי הפחות אקוטית של המוות הזה. כך או כך, ועל אף כל השטנה העקרונית לשידורים חוזרים, זו העת להתרפק. ולו בשביל פוליאקוב ג'וניור, שמוכיחה לכולם שלא צריך ציץ של בר רפאלי כדי להחזיק פריים טיים. מספיק אבא סלב, וכישרון.
