בית המשפט העליון פסק כי בנק חייב לגלות למי שחותמים על ערבות להלוואה לרכישת נכס אם הם חותמים על הלוואה או על משכנתא. בית המשפט קיבל את ערעורם של שני ערבים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחייב אותם לשלם את חובם של מקבלי הלוואה רגילה לבנק למרות שהוכח כי הם האמינו שהם חותמים על משכנתא.
מדובר בהלוואה שקיבלו איילה ואריה אבן חיים ב-1991 על סך 85,000 שקל מבנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח, למימון בניית בית מגורים בערד, על מגרש של מינהל מקרקעי ישראל. על-פי הסכם הפיתוח עם המינהל, התחייבו הלווים לסיים את הבנייה בתוך פרק זמן נקוב. כבטוחה לפירעון ההלוואה שנטלו מן הבנק משכנו הלווים לטובתו את כל זכויותיהם בקרקע. כמו כן חתמו אחיו של הלווה, עמירם אבן חיים, וחתנו דניאל תמרי, על הסכם ההלוואה כערבים.
הלווים הפרו את התחייבויותיהם על-פי הסכם הפיתוח ולכן ביטל אותו המינהל באוקטובר 1993. לפיכך, עברה מן העולם גם זכותם של הלווים לקבל זכויות חכירה בקרקע. באותו שלב החלו הלווים לפגר בפירעון ההלוואה ולכן נקט הבנק הליכים נגדם ונגד הערבים, אבן חיים ותמרי. בנק עצמאות הגיש ב-1998 תביעה לבית משפט השלום בבאר-שבע נגד הערבים לשלם לו חוב בסך 113,962 שקל.
בית משפט השלום האמין לערבים בית המשפט קיבל את גרסתם של הערבים כי סברו במועד החתימה על הסכם הערבות שיש בידי הבנק שעבוד מסוג משכנתא המקנה לו זכות על הקרקע אם לא יעמדו הלווים בתשלומי ההלוואה, וכי לא ידעו שעל-פי תנאי הסכם הפיתוח אין הקרקע יכולה לשמש בטוחה. בית המשפט האמין לטענתם שאילו היו יודעים זאת לא היו חותמים על הערבות. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת הבנק וקבע שהבנק לא יידע את הערבים שאין בידיו בטוחה על הקרקע ובכך הטעה אותם לגבי מהות ההתחייבות שקיבלו עליהם.
על כך ערער הבנק לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. במרס 2005 התקבל הערעור ובוטל פסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי סבר כי לא הוכח שהבנק הטעה את הערבים, ולכן שגה בית משפט השלום כשקבע שדין הערבות להתבטל מחמת הטעיה. בית המשפט המחוזי הסביר כי הערבים לא חתמו על הסכם הערבות בסניף שבו ניתנה ההלוואה אלא בסניפים אחרים "מטעמי נוחות שלהם", ועל כן "לא ניתן היה לצפות שיקבלו שם את מלוא המידע". כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי הערבים היו בני משפחה של הלווים ולכן "אמורים היו לדעת הפרטים ממקור ראשון".
חובת אי הטעיה על החלטת בית המשפט המחוזי ערערו בן חיים ותמרי לבית המשפט העליון. בפסק הדין שקיבל את ערעורם כתבה השופטת אסתר חיות, כי הבנק הפר את החובה המוטלת עליו בדיני החוזים כצד לחוזה שלא להטעות את הצד שכנגד.
השופטת ציינה, כי הן תמרי והן בן חיים העידו בבית משפט השלום כי היו משוכנעים שהם ערבים למשכנתא, משום שכך הציגה לפניהם פקידת הבנק את הדברים. ואכן גם הפקידה העידה: "הסברתי לו שההלוואה היא למשכנתא, לצורך רכישת נכס. להלוואה זו קראו משכנתא. קראו לזה משכנתא כי זה בנק למשכנתאות". על כן קיבל בית משפט השלום את גרסתם של הערבים וקבע כי הבנק הטעה אותם. אבל בית המשפט המחוזי התעלם מהקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, ובכך שגה.
השופטת חיות ציינה כי חוק הבנקאות, המטיל על הבנקים חובות גילוי מוגברות, נכנס לתוקף שלוש שנים לאחר המקרה הנדון. אבל גם אם אין נדרשים לחובות אלה, היה בנק עצמאות חייב לגלות לערבים את כל הפרטים הנוגעים למהות השעבוד שבידו. וזאת משום ש"ההבדל בין שעבוד מסוג משכנתא על מקרקעין ובין שעבוד על זכויות חוזיות העובר מן העולם עם ביטול החוזה שיצר אותן, הוא ברור ומשמעותי".
הנחה הגיונית וסבירה השופטת קבעה כי גם אם ערבים נחשבים למי שהסכימו שהבנק יוכל לגבות מהם את החוב בלי קשר לבטוחות האחרות שבידו, העובדה שהם סברו בטעות שיש בידי הבנק שעבוד על הקרקע היתה בעלת משקל ממשי בהחלטתם לערוב להלוואה. שכן בגלל טעות זו, הניחו הערבים "הנחה כלכלית הגיונית וסבירה" כי אם לא תיפרע ההלוואה יפעל הבנק בדרך המהירה והיעילה ביותר לגביית החוב ויממש את המשכנתא הרשומה לטובתו על הקרקע לפני שיפעל נגד הערבים.
השופטת חיות דחתה את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין העובדה שהערבים חתמו בסניף אחר. על כך כתבה: "אכן, ראוי ונכון הוא שערבים להסכם הלוואה יחתמו על כתב הערבות בסניף הבנק שבו ניתנת ההלוואה, ויש להניח כי בסניף זה יוכלו הערבים לקבל את המידע המדויק והמלא ביותר הרלוונטי לאותה ערבות. עם זאת, משאפשר הבנק לערבים לחתום על כתב הערבות בסניף אחר וגם בבנק אחר, אינני סבורה כי הוא יכול לפטור את עצמו מחובתו לגלות לערבים פרטים מהותיים הנוגעים להתקשרות בהסכם הערבות", כתבה השופטת. כמו כן דחתה השופטת את הקביעה שחזקה על ערבים שהם מודעים לכל פרטי ההלוואה של בני משפחתם.
