פרסומת בשנה שעברה, לפני שאירגן תערוכה ספונטנית לכאורה בלוס אנג'לס, אמן הגרפיטי בנקסי החדיר דיסקים מזויפים של פאריס הילטון לכמה חנויות בלונדון. השירים בדיסק המזויף קיבלו שמות חדשים כגון "למה אני מפורסמת?" ו"בשביל מה אני כאן?"
את השאלות האלה אפשר לשאול גם ביחס לבנקסי, שלפני חמש שנים היה אנונימי כמעט לחלוטין. ציורי הגרפיטי שלו בלונדון - שני שוטרים מתנשקים, עכברוש שמחזיק שלט שליו כתוב "ברוכים הבאים לגיהנום" - סיפקו אתנחתא קומית משעשעת בתוך הסביבה העירונית החדגונית, ואיתור עבודות של בנקסי נהפך לתחביב לונדוני מקומי.
השינוי שחל מאז מדהים. בנקסי - שפעל מחוץ לעולם האמנות כגורם חתרני שיוצר בתוך הנוף העירוני - נהפך לידוען. בשבוע שעבר פירסם ה"טיימס" את היצירה האחרונה שלו: צמד פסים צהובים שמצוירים על כביש במקביל לאבן השפה, ובנקודה מסוימת מטפסים עליה, עוברים לקיר קרוב, מתפצלים ונהפכים לפרח צהוב גדול. לידו צייר בנקסי דמות יושבת של צייר רחוב. כמו הרבה עבודות אחרות של האמן, גם העבודה הזאת מדברת כנראה על השאיפה לביטוי אישי בעולם קונפורמיסטי, אבל לא עושה זאת בצורה עמוקה מדי.
רוב מבקרי האמנות הרציניים סירבו להביע את דעתם על בנקסי. ג'ונתן ג'ונס, שכותב על אמנות ב"גרדיאן", מודה ש"הוא הצליח לעשות משהו מקורי וייחודי מאוד בהקשר העכשווי - זהו סגנון שמייצג היטב אנשים שבעים שאוהבים לראות בעצמם רדיקלים".
למה דווקא בנקסי? ולמה העיתונים מרבים לדווח עליו (שמו הוזכר השנה בעיתונות הבריטית 382 פעמים)? התשובה טמונה בחלקה בדברים שאמר ג'ונס - הבדיחות הפשטניות של בנקסי והחתרנות המהוגנת שלו קלות לעיכול ויוצרות הברקות ויזואליות קליטות.
המעריצים הקולניים ביותר שלו הם כוכבי קולנוע הוליוודיים - לא ממש הנציגים המובהקים של חזית המאבק האנטי-קפיטליסטית. בראד פיט אמר עליו, "הוא עושה את כל זה ועדיין נשאר אלמוני. זה נהדר. כולם מנסים להיות מפורסמים, אבל הוא מצליח לשמור על אנונימיות". פיט ביקר בתערוכה של בנקסי בלוס אנג'לס בספטמבר 2006 עם בת זוגו, אנג'לינה ג'ולי. לפי הדיווחים, הם שילמו יותר ממיליון ליש"ט תמורת עבודותיו.
האלמוניות של בנקסי היא חלק מהסיפור. מסייעת לה החיבה שהציבור רוחש לתעלומות לא פתורות. בנקסי שומר על זהותו בסוד כדי לחמוק ממעצר, אבל המיתולוגיה שנוצרה סביב העניין תורמת לפרסומו ונראית מאורגנת היטב. נדמה שהערפל שאופף את זהותו הוא חלק מקנוניה רחבה. אפילו עיתונאי ה"טיימס", שראה אותו ב-2006 בלוס אנג'לס, הצטרף למשחק וכתב: "יש לו שיער כהה, זקן קצר ונעלי התעמלות, אבל זה כל מה שמותר לי לספר".
החשאיות סביב זהותו של בנקסי חדשה יחסית. ב-2003 הוא תואר ב"גרדיאן" כ"לבן, לבוש ברישול - ג'ינס, חולצת טי, שן מכסף, שרשרת מכסף ועגיל מכסף". בשבוע שעבר חשף ה"טיימס" בהתרגשות תצלום שבו מונצח כביכול האמן.
רוברט או רובין בנקס נולד ב-1974 או ב-1978 בעיר ייט או בבריסטול הסמוכה. אביו היה כנראה קצב ואמו עקרת בית. לפי הסיפורים, הוריו סבורים שהוא צייר ומעצב פנים. הוא עבר לצייר בעזרת שבלונות מפני שלדבריו היה "ממש גרוע כשריסס בחופשיות". את רוב העבודות שלו אפשר לראות ברחובות במזרח לונדון, שם הוא מתגורר, אף שהרשויות המקומיות נוהגות למחוק את ציוריו.
למרות זאת, העבודות שלו רחוקות מלהיות מחתרתיות. ההוכחה לכך היא שמדריך טיולים שלם מוקדש אך ורק להן. בנקסי גם מוכר עבודות דרך הגלריה של סטיב לזריידס, גם הוא מבריסטול, בסוהו של לונדון.
בנקסי כבר הצליח להגניב בעבר עבודות לגלריות ומוזיאונים. הפארודיה שלו על אנדי וורהול - ציור של פחית מרק עגבניות של רשת הסופרמרקטים טסקו - נשארה תלויה על הקיר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק במשך שישה ימים. למרות הבוז העמוק שהוא רוחש לעולם האקדמי (לדבריו, "עולם האמנות הוא הבדיחה הכי גדולה שיש"), הוא נראה דווקא כמו מישהו שמעוניין מאוד לפסוע לתוכו.
דבר אחד ברור: זו הצלחה מסחרית מסחררת. עבודות של בנקסי רושמות רווחים מרשימים במכירות חוזרות. "הלורד החצוף" (מ-2006), שנקנתה תחילה בסכום נמוך מ-2,000 ליש"ט, נמכרה בחודש שעבר תמורת 270 אלף ליש"ט. אחרי מכירה דומה בסותביס בפברואר כתב בנקסי באתר שלו: "אני לא מאמין שמטומטמים כמוכם קונים את החרא הזה".