בית המשפט העליון עיכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לקנוס את חברת ש. אסטליין לייצור סרטי הדבקה ואת מנהלה יהודה לוי בקנס של 1,000 שקל לכל יום איחור בביצוע הוראות הסכם פשרה. השופטת אסתר חיות הורתה לעכב את ההחלטה עד שיכריע בית המשפט העליון בערעורה של אסטליין על הקנס שהשית עליה השופט יהודה זפט בשל בזיון בית המשפט.
מהחלטת השופטת חיות עולה כי חברת ש. אסטליין שימשה כ-30 שנה, עד 2005, סוכנת ומפיצה בלעדית של סרטי הדבקה מתוצרת החברה הגרמנית tesa AG שבבעלות הקונצרן הגרמני הענקי Beiersdorf AG בישראל. Beiersdorf AG מחזיק, בין היתר, בשליטה על חברת הקוסמטיקה הידועה "ניביאה".
במשך כל התקופה סיפקו החברות הגרמניות לאסטליין מוצרים משני סוגים, האחד סרטי הדבקה מוכנים והשני סרטי הדבקה "חצי מוגמרים" שנמכרים תחת סימני המסחר שלהן לאחר השלמת ייצורם. ב-13 בפברואר השנה הגישו החברות הגרמניות תביעה נגד אסטליין וביקשו צווים זמניים שיאסרו עליה לייצר או לשווק מוצרים אלה.
דוח מאושר הצדדים ניהלו משא-ומתן לסיום ההליכים הזמניים ובאפריל נתן בית המשפט המחוזי תוקף של החלטה להסכם פשרה שאליו הגיעו. בהסכם הפשרה נאסר על אסטליין לעשות שימוש בסימני המסחר של שתי החברות למעט מכירת סרטי הדבקה שנקנו כמוצרים מוגמרים ונותרו ברשותה, וזאת למשך שנה וחצי. לשם אכיפת הסכמה זו נקבע כי על אסטליין להגיש דוח מאושר בידי מנהלה יהודה לוי ומאומת בידי רואה חשבון, המפרט את מלאי המוצרים המוגמרים שנותר ברשותם, וכן דוח דומה על חומרי הגלם והמוצרים החצי מוגמרים.
ביוני השנה הגישו החברות הגרמניות לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בטענה שאסטליין מפירה את הסכם הפשרה ואת הוראות בית המשפט שנתן לו תוקף של החלטה. זאת, בעיקר משום שלדוחות שמסראסטליין צורף מכתב ובו ציינו רואי החשבון מטעמם כי הבדיקה שערכו לדוחות "אינה מהווה ביקורת על-פי תקני ביקורת מקובלים".
1000 שקל על כל יום עיכוב בספטמבר קיבל בית המשפט המחוזי את טענתן החברות הגרמניות וקבע כי הוראות הסכם הפשרה מחייבות את אסטליין באימות הדוחות על-פי תקני הביקורת והתקנות החלים על פעולתו של כל רואה חשבון, ולכן עליה להגיש בתוך שבוע דוחות מתוקנים. כמו כן, גזר בית המשפט קנס בסך 1,000 שקל על אסטליין ועל לוי על כל יום איחור במסירת הדוחות המתוקנים וחייב אותם בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
על כך ערערו אסטליין ולוי באוקטובר לבית המשפט העליון. קודם לכן ביקשו מבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור. השופט יהודה זפט הסכים לדחות את הביצוע, ככל שמדובר בגביית הקנס, ל-15 יום בלבד.
לא ניתן לבדוק אסטליין ולוי ביקשו מבית המשפט העליון לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור. הם טענו כי סיכויי הערעור להתקבל טובים. לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שהדוחות שהוגשו לא אומתו כנדרש בהסכם הפשרה. לדבריהם, לא ניתן לבדוק דוחות הסוקרים מלאי על-פי תקני ביקורת מקובלים, שכן בדיקה מסוג זה מתאימה לדוחות כספיים בלבד, ולכן לא ניתן לבצע את הוראות בית המשפט המחוזי לעניין הגשת הדוחות המתוקנים. דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תוביל בהכרח לתפיחת הקנס שהושת עליהם ולקריסתם הכלכלית, נטען בבקשה.
החברות הגרמניות טענו, לעומתם, כי היה על אסטליין למסור דוחות אמינים ומאומתים כבר במאי 2007 וכי מטרת ההליך בבית המשפט העליון הוא להמשיך לעכב את מסירתם. לדבריהן,
הוראות בית המשפט המחוזי, כמו גם הוראות הסכם הפשרה, אינן מחייבות את אסטליין להגיש דוחות על-פי תקני ביקורת מקובלים. די בכך שאסטליין תגיש דוחות מתוקנים הכוללים אישור בלתי מסויג של רואה חשבון על מהימנות הנתונים המופיעים בהם.
שאלה מקצועית חשבונאית בהחלטתה לקבל את בקשת אסטליין, כתבה השופט חיות כי השאלה המרכזית העולה בערעור היא שאלה מקצועית-חשבונאית, ועיקרה: האם האופן שבו אומתו הדוחות שהגישה אסטליין עולה בקנה אחד עם כללי חשבונאות מקובלים הנקוטים בבדיקת דוחות מלאי. אסטליין ביססה את בקשתה לעיכוב הביצוע בתצהיר מטעם רואה החשבון זרח נתיב, שערך את בדיקת הדוחות שהגישה. בתצהירו מדגיש נתיב כי חלק מן הבדיקות הנדרשות לשם עמידה בתקני ביקורת מקובלים ניתנות לביצוע רק כאשר מושא הבדיקה הינו דוח כספי ולכן לא ניתן לאמת את דוחות המלאי שהוגשו, אך אין ללמוד מכך שהדוחות לא אומתו כיאות.
השופטת ציינה כי החברות הגרמניות לא הציגו חוות דעת נוגדת של רואה חשבון. השופטת הוסיפה כי בשים לב לאופי המקצועי של המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים נראה כי אין מדובר בערעור שהוא חסר סיכוי.