בית המשפט העליון קבע (יום ב', 19.11.07) ברוב דעות כי מאבטח שהיה אחראי לתור בלשכת מינהל האוכלוסין של משרד הפנים במזרח ירושלים היה "עובד ציבור" בכל הקשור לאיסור לקבל שוחד. השופטים אדמונד לוי ועדנה ארבל סברו כי מדובר ב"עובד ציבור" ואילו השופט אשר גרוניס סבר שהמאבטח לא היה עובד ציבור.
עקב קביעה זו נדחו ברוב דעות ערעוריהם של המאבטח ברק כהן ושל ג'מאל חיג'אזי, בעל משרד שנתן שירותי הדפסה וצילומי דרכון לממתינים בתור, על הרשעתם בעבירות שוחד.
עם זאת, זוכו השניים, ברוב דעותיהם של השופטים לוי וגרוניס נגד דעתה החולקת של השופטת ארבל, מעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. שופטי הרוב קבעו כי עבירה זו מיוחדת לעובדי מדינה בלבד.
הקלה בעונשים פה אחד נדחה ערעורו של כהן על הרשעתו בעבירה של הטרדה באמצעות מכשיר בזק. שלושת השופטים גם היו תמימי דעים שיש להפחית בעונשיהם של השניים. במקום שש שנות מאסר בפועל שנגזרו על כהן בבית המשפט המחוזי, הועמד עונשו על ארבע שנים. עונשו של חיג'אזי הופחת מ-4 שנים ל-3 שנים. עונשי מאסר על תנאי וקנס שהוטלו עליהם הושארו על כנם.
האירועים שעליהם הורשעו השניים היו בשנת 2003. ברק כהן היה עובד חברת האבטחה "מיקוד" ואחראי משמרת של צוות מאבטחים בלשכת מינהל האוכלוסין. על-פי הסכם ביניהם פנה חיג'אזי לאנשים שהגיעו לחנותו והציע להכניסם ללשכה בלא תור תמורת תשלום של 500 שקל. לאחר קבלת התשלום היה חיג’אזי מעביר את שם הפונה לכהן וזה דאג להכניסו תוך עקיפת התור. בדרך זו שילשל כל אחד מהם לפחות 15,000 שקל לכיסו.
כהן ניצל את מעמדו גם למטרות אחרות, ובין היתר הכניס בלי תור נשים שהמתינו, דרש מהן בתמורה את מספר הטלפון שלהן והטריד אותן אחר כך בטלפון.
לקחו שוחד השניים הועמדו על כך לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט משה רביד הרשיע את כהן בלקיחת שוחד, הטרדה באמצעות מכשיר בזק, ושימוש לרעה בכוח המשרה, ואת וחיג'אזי הורשע בעבירה של תיווך בשוחד. במשפטם טענו השניים כי אין להאשימם בעבירות שוחד. משום שכהן לא היה "עובד הציבור". אך השופט דחה את הטענה.
השניים ערערו על הרשעתם ועל עונשם לבית המשפט העליון. הם חזרו על טענתם כי כהן לא היה עובד ציבור לעניין קבלת שוחד.
השופט גרוניס קיבל עמדה זו. הוא סבר כי חברת מיקוד שבה הועסק כהן אינה "תאגיד המספק שירות לציבור", כמשמעו בחוק העונשין לעניין עבירות שוחד. עם זאת, סבר כי במקום עבירת השוחד יש להרשיע את השניים בעבירה של עושק.
הנחיות מקצין הביטחון לעומתו קבע השופט לוי כי כהן היה עוד ציבור. הוא ביסס את עמדתו על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון המרחיבה את תחולתה של עבירת השוחד גם על תאגידים פרטיים.
"מהחלטתו של בית המשפט המחוזי אני למד כי מקום עבודתו הקבוע של המערער היה בסניף משרד הפנים שבו התבצעו העבירות, שם הוא שימש כאחראי משמרת של צוות מאבטחים. המאבטחים במקום קיבלו הנחיות מקצועיות מקצין הביטחון של משרד הפנים, ולא מחברת מיקוד. ברי, כי עבור קהל הפונים למשרד הפנים נחזה המערער לעובד ציבור", כתב השופט לוי.
השופטת ארבל תמכה בעמדת השופט לוי. היא ציינה כי תפקידו של מאבטח בגוף ציבורי קבוע ומוגדר בחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים. חוק זה קובע שורה של הסדרים הנוגעים להעסקתם של מאבטחים בגופים ציבוריים. "לגישתי, יש בהסדרים אלו כדי להפוך את תפקיד המאבטח בגוף ציבורי לתפקיד אשר אומנם לא נוצר על-ידי החוק להסדרת הביטחון, אך הוגדר והוסדר בו", כתבה השופטת.
