יש מסעדות שדורשות ממך להקדיש להן ערב מיוחד. כאילו מצהירות - אנחנו פה, כבד אותנו. המסר מתחיל לעבור כבר בהזמנה, אחר כך בקידה של השומר, המלצה חמה על בקבוק יין ב-350 שקל. המלצה בלבד. הרי בסופו של דבר הלקוח עושה מה שבא לו, העיקר שישאיר את כרטיס האשראי המוזהב. ככה זה כשאין בארץ הרבה אנשים שמוכנים להוציא 1,000 שקלים על ארוחה זוגית. לכן, כשאתה נוחת במסעדה מהסוג הזה, אתה מצפה שהצלחת תיישר קו עם הפוזה. תפריט הסתיו בכתית, שתומחר לפי מדד הדירות בתל אביב, סימן את הכיוון: הכי גבוה שרק אפשר (ראשונות 136-69 שקלים ועיקריות 218-148 שקלים). שיובן שזו לא שאלה של כסף, ממש לא. כל אחד יחליט כמה הבטן שלו שווה. אבל זה כן עניין של הצהרה, סימון מטרה, בניית ציפיות. אני בעד, עכשיו נשאר לפתוח את הפה.
התחלתי במרק חמציצים בספל קטן עם עוגייה פריכה נהדרת. לא מת על החמציץ הזה, מעלה לי זיכרונות מבית סבתא (המרק של החמוסטה). אבל די להמנונים ולמחוות, הגיע הזמן לשריקת הפתיחה: ביסק סרטנים (97 שקלים) וספיישל לוקוס (136 שקלים).
עד שהראשונות הגיעו, המבטים סרקו את המסעדה. הדר לבן נסוך בכל פינה. וילונות שנופלים מהתקרה, מפות על השולחנות, חללים עדינים. נעים, לא מעיק. גם הלקוחות לא הרימו את הקול. המלצרים ניסו לאכוף אווירה רשמית. לקחו את הבקבוק למשמרת, הפגינו בקיאות מושלמת בתפריט החדש, התייחסו לכל פירור מיותר על השולחן. אבל משהו חסר. הקריצה, הביטוי האישי (ולא הדקלום שמוכתב על-ידי השף). אולי הם קיבלו הוראה שאסור, אבל מלצר - אחד המדריכים החשובים במסע האוכל, במיוחד כאשר רובו מבוסס על תפריט חדש - צריך אומץ ועמדה עצמית.
הביסק הגיעו בקומקום חרסינה לבן. בתוך הצלחת נחו טורטליני כבד אווז, כפתור של קוקי סנט ז'אק ומלבנים שטוחים ודקים של תפוח עץ. התלבטתי אם לטעום את השכנים טרם מזיגת הביסק, אבל המלצר כבר מזג את המשקה הכתמתם. הביסק היה בנוסח עדות המרק, כלומר לא אוורירי או קצפתי, אבל גם לא עיסה סמיכה עם פיסות סרטן קטנות. השמנת העדינה שיחררה את הטעמים אבל לא הכבידה. הטעם המחודד של המנה האפיל על הטורטליני ואדון תפוח. כך שממש אי-אפשר היה לחוות כראוי את מילוי כבד האווז (אולי בכלל לא צריך ליהנות ממנו). הקוקי הצרוב דווקא שרד, והוכיח שבכתית נותנים חשיבות לחומרי גלם מצוינים. טבלנו את לחמניית האניס הפריכה ברוטב וחייכנו. מנה נעימה, לא יותר.
מהלובסטר ציפינו להרבה יותר. המדליונים המקומחים נחו על טורטליני שמולא ברסק פטרוזיליה. לכאורה בחירה מעניינת. מתקתקות מול חמצמצות, בשר ים (מוצלח ביותר) מול חומציות הטבע, פסטה מול כל הצרות. אבל מגדל בבל הזה לא נגע בשמים, מקסימום ביקר את השכנה ציפורה מקומה שתיים בחזית. בליל הטעמים הזה סבל מפטפטת, המוצלחות של כל פריט הלכה לאיבוד. נראה שמרוב מחשבה והנדוס איבד השף את הרגש. הייתי מעריך אותו הרבה יותר אם היה מגיש מנה של פסטת פטרוזיליה, ומחבר לה רוטב שיקשור אותה. פרפה של רוזטה (מיץ שקדים) צינן את התסכול המתהווה. העיקר שהיה עליו עלה בגודל מיקרוסקופי של "בייבי בזיליקום". בשבוע הבא ייפתח בתדמור קורס בתפל ועיקר.
עיקריות: "לוקוס של חורף" - "נתח לוקוס צלוי בפחם הדרים, 'פירה מזלג' של ארטישוק ירושלמי, נקניקיית פירות ים בציר עגל, פטריות פורצ'יני וכמהין" (208 שקלים) ומותן טלה בגריל (228 שקלים). בפועל הגיעה צלחת עם לוקוס צרוב במחבת על קרם חמציץ (198 שקלים). לא היה זמן להחליף את המנה. יוסי בניון עמד לעלות לדשא באנפילד בעוד כשעה. החמציץ המעצבן השתלט על העסק, הדג העדין הלך לאיבוד (לא חראם?) והחלום לטעום סוף-סוף דגה על גריל פחמים נגוז. גם הרביולי שרימפס מעושנים לא פיצה. להפך, הוא רק הגביר את החוויה המפרקת והלא קוהרנטית. הניסוי כשל.
לפחות יש טלה. צלע, סינטה ופילה קטנטנים על הצלחת. הבשר מצוין, אבל הרחש בצלחת היה בלתי נסבל - עיסה של תפוחי אדמה, פטרוזיליה ושעועית לבנה. הבטן התחילה לגעוש, המחשבות התרוצצו לכיוונים מסוכנים. רציתי לרוץ לטבח ולאתגר אותו: בפעם הבאה טורטליני חגיגת. גם ככה הגוף השמרן סירב לעכל את הגופים הזרים.
השורה התחתונה
לוקיישן: בית התלמוד 4
בעלי בית והמוח: מאיר אדוני
פז"מ: חמש שנים
שכנים שווים: קפה נינה
תפריט יינות: ליגת אלופות
אירוח: מתרצה מדי
על הבר: לא
מדד הלארג'יות: ואליו פור מני?
לבוא על בטן: אפס ציפיות
נוכחות: זוגות בגיל 50
00: מהודר
סרט הבית: חתונה לבנה
צ'ופרים: מלא - סלסלת לחמים, מרץ חמציצים, סורבה שקדים
כן או לא: לא