שופטת בית משפט השלום בחיפה, ניצה שרון, גזרה (יום א', 25.11.07) 220 שעות שירות לתועלת הציבור, בלא הרשעה פלילית, על המורה איבה חליל שהודתה על-פי עסקת טיעון בתקיפת אחד מתלמידיה.
מגזר הדין עולה כי חליל הייתה מורה בבית ספר יסודי ג' בכפר עראבה. בשנת 2004 הייתה מורה בכתה ה'. אחד מתלמידי היה ח.נ. בן 11. באחד הימים, כאשר נכנסה לכתה, עמדו כמה תלמידים, ובהם ח.נ. ליד החלון. היא דרשה מהם לשבת, וכאשר לא נענו תפסה בכתפו של הילד, קרעה את חולצתו ודחפה אותו לארון. מהפגיעה בארון נגרמו לו שפשופים בכף היד ושטף דם שטחי בכתף.
בדיון על מידת העונש שיש להטיל על המורה דרשה התביעה להרשיע אותה בפלילים, ולהשית עליה מאסר על תנאי מרתיע, קנס ופיצוי למתלונן. בטיעוני התביעה הודגשה חומרתן של עבירות האלימות בכלל ועבירות האלימות כלפי קטינים בפרט, ובמיוחד כאשר מדובר במורה.
הסניגור ציין כי בבוקר האירוע הכין המנהל 2 מכתבי נזיפה והתרעה נגד המורה, לפני שזו עשתה דבר, על-רקע דרישות חוזרות ונשנות שלו דווקא ממנה לעמוד בלוחות זמנים בנוגע למבחנים, במיוחד לאחר שיצאה לחופשה לרגל חג נוצרי.
הסניגור גם טען כי המורה הפעילה על הילד "לחץ פיזי מתון" כדי שישב, אך הוא פגע בארון, חולצתו נקרעה ונגרמה לו שריטה. וכל זה בלא שהייתה למורה כל כוונה לפגוע בילד. הוא הדגיש כי המנהל היה "הרוח החיה" מאחורי העמדתה של המורה לדין.
המנהל הפריע למורה בגזר הדין כתבה השופטת כי היא מודעת לאווירה שאפפה את האירוע וכי תפקודה של המורה "הופרע" רבות בידי מנהל בית הספר, בשל מחלוקות ומתחים ביניהם. "אני רואה בחומרה רבה פעולות של אלימות וגרימת נזקי גוף, על אחת כמה וכמה כשהדבר מתבצע במערכת החינוך ותהא הסיבה אשר תהא. הנאשמת הגיבה בדרך פסולה בכך שהפרה את חובתה לנהוג באיפוק ובשיקול דעת, כפי שנדרש מאדם הנושא בתפקיד חינוכי , וככזה מופקד, בין היתר, על שלומם וביטחונם של תלמידיו", כתבה השופטת.
עם זאת, כתבה כי "אנו ערים לקשיים המחמירים מיום ליום במערכת החינוך, מאופן יחסם של התלמידים למוריהם ומחנכיהם". כמו כן קיבלה את דברי הסניגור כי המורה לא התכוונה לפגוע בילד וכל כוונתה הייתה להושיבו במקומו.
השופטת ציינה את הנזק הרב שעלול להיגרם למורה ולמשפחתה אם תורשע בפלילים. השופטת הביאה גם בחשבון שהמורה מבינה את משמעות המעשה שעשתה ומקבלת עליה אחריות. לפיכך, קבעה השופטת, "יש להעדיף את ההיבט האישי של הנאשמת לשיקומה, כאשר ניתן למצוא את האיזון הראוי בין ההיבט האישי לאי הרשעה לאינטרס הציבור לענישה הולמת".
