יחיעם אוחנה, שיצר בשנות ה-90 במוחו הקודח את "פרשת השופט תיאודור אור" וחשף את העיתונות הישראלית בקלונה, הגיע כנראה לסוף מאבקו המשפטי. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, דחה (יום ד', 28.01.07) את בקשתו לדון בדיון נוסף, בהרכב מורחב של שופטים, בפסק הדין שדחה ברוב דעות את ערעורו על הרשעתו בעבירות של זיוף ושיבוש מהלכי משפט.
הפרשה החלה ב-1981 בהרשעתו של אוחנה בסחר בסם קנביס. השופט שהרשיע אותו בבית המשפט המחוזי בחיפה היה תיאודור אור, לימים שופט בית המשפט העליון. אוחנה טען כי הורשע על לא עוול בכפו, וזייף מסמכים שנועדו לרמות את רשויות החוק ולהביא אותן לידי העמדתו למשפט חוזר. המסמכים הכוזבים הראו שאוחנה הופלל בידי אנשי משטרה, פרקליטים והשופט אור. לזיוף המסמכים נעזר בחברתו, רחל לב, תחקירנית טלוויזיה ובתו של ראש עיריית פתח תקוה לשעבר גיורא לב. העיתונות בישראל קפצה על המציאה, התייחסה לטענותיו של אוחנה ברצינות גמורה ולא חסכה כל מאמץ כדי "לרמוז" רמיזות על השופט אור.
העלים קלסרים לב הודתה באשמה במסגרת עסקת טיעון והורשעה. אוחנה לא הודה אך הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב על סמך ראיות נסיבתיות המוכיחות כי סייע ללב לזייף את המסמכים. כמו כן נקבע כי שיבש מהלכי משפט משום שעם פתיחת החקירה הפלילית העלים מהמשטרה קלסרים ובהם מסמכים מזויפים. הוא נידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי.
אוחנה לא ויתר וערער לבית המשפט העליון. השופטים, איילה פרוקצ'יה וסלים ג'ובראן, קבעו כי הראיות מלמדות שאוחנה לא היה מסייע גרידא, אלא היתה שותפות מלאה בינו לבין בין לב. השופט אדמונד לוי סבר בדעת המיעוט כי יש לזכות את העותר מחמת הספק.
כאמור, ביקש אוחנה דיון נוסף של בית המשפט העליון. בהחלטתו לדחות את הבקשה, כתב השופט ריבלין, כי שופטי הרוב "בחנו את מכלול הראיות, העדויות וההסברים ובאו לכלל מסקנה כי המארג המתקבל אינו מותיר ספק סביר לגבי אשמתו של אוחנה". השופט סמך את ידיו על עמדת פרקליטות המדינה כי למעשה אוחנה רוצה לערער שנית על ההרשעה, אך לא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף.
