דוח מיוחד לגבי מצב השטחים הפתוחים במדינת ישראל, שהכין מכון דש"א, מעלה ממצאים חמורים. הוא מותח ביקורת נוקבת על הממשלה, וקובע כי החלטות הממשלה העוסקות בהקמת גושי התיישבות חדשים - עומדות בסתירה למדיניות התכנון הלאומית.
זאת ועוד - מהחלטות הממשלה העוסקות בפיתוח הנגב והגליל נעדרת ההתייחסות לשמירה על נכסי הטבע והמרחב הפתוח בחבלי ארץ אלה. כמו כן בלטו בחסרונן החלטות המעלות את רמת ההגנה על השטחים הפתוחים והגברת נגישותם לציבור, כדוגמת ההחלטה שהתקבלה בשנת 2005 בעניין פארק איילון.
הדוח קובע כי במועצת מקרקעי ישראל קיימת "שתיקה רועמת" בכל הנוגע לשמירה על השטחים הפתוחים. המועצה לא קיימה שום דיון בנושא השטחים הפתוחים, המשתרעים על מרבית השטח עליו היא אמונה, כולל קבלת החלטות לגבי שיפור המצב הקיים. לגבי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה - היא דווקא קיבלה ציון חיובי, בעיקר בקשר להתנעה וקידום תוכניות-אב ומיתאר המאמצות מדיניות של שמירה על שטחים פתוחים, שינוי לתוכנית המתאר הארצית לתחנות דלק המחיל עיקרון של פיתוח צמוד דופן גם על תחנות תידלוק, הוראה להכנת תוכנית-אב לתשתיות אנרגיה, וטיפול בנושא עודפי העפר.
בנושא החופים - שביל סובב כנרת זכה להכרה סטטוטורית, ואושרה במועצה תוכנית המתאר הארצית לחופי חיפה - שאזור ראש-הכרמל מסומן בו כפארק חופי, ללא המרינה שנכללה בתוכניות קודמות. גם בדיוניה של המועצה בהקלות שונות נרשמו מספר החלטות התואמות את מדיניות השמירה על השטחים הפתוחים: נדחו התוכניות ליישובים החדשים מיכל ורמת-ארבל, התוכנית לחוות חקלאיות ברחבי הנגב, תוכנית ספדי, והתוכנית לכפר נופש בבקעת הנדיב. עם זאת - אושרו בה אושרו גם תוכניות העומדות בסתירה למדיניות התיכנון, ובהן התוכנית ליישוב החדש קדיתא בגליל, ותוכנית דרך-היין ברמת נגב - המכשירות שתיהן בנייה בלתי חוקית שזכתה לתמיכת מוסדות המדינה.
הדוח קובע כי "בתחום החקיקה בולטות בחסרונן הצעות חוק ממשלתיות לשמירה על השטחים הפתוחים, והצעות חוק ממשלתיות סביבתיות בכלל. חסר זה בולט על-רקע ריבוי הצעות החוק הפרטיות בעלות האוריינטציה הסביבתית שקודמו במהלך 2006: חוקי יסוד ומדיניות בעניין פיתוח בר-קיימא ושמירה על השטחים הפתוחים, עיגון חוקי של עיקרון ה'מזהם משלם', הגדלת השקיפות והנגישות לציבור, והכפפת המסגרת התיכנונית הביטחונית לזו האזרחית. אולם רק חלק מהצעות אלה סיימו את הליך החקיקה ואושרו".
בתחום האכיפה: הדוח מצביע על כשל חמור בנושא האכיפה ועל כך שהיעדר האכיפה הינו הגורם המכריע בקיום עבירות בנייה הפוגעות בשטחים הפתוחים. הדוח מצביע על מספר מהלכים חיוביים שנערכו בתחום זה בשנים האחרונות, ובהם ניסיונות להגדלת התיאום בין יחידות האכיפה, הקמת היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה ויחידה חדשה בפרקליטות, וכן הקמת יחידה משטרתית ייעודית. עם זאת, הדוח מצביע על כשל מובנה באכיפה כתוצאה מהיעדר תיאום מספק בין גורמי האכיפה והעיקר מריכוז עיקר הסמכויות ברמה המקומית, ומקושי במימוש צווים.
בישראל קיים פער גדול בין המדיניות המוצהרת המדגישה את הצורך בהחמרת הענישה, לבין ענישה מקלה מאוד בפועל. התוצאה היא כי העבירות, ברובן עבירות כלכליות מתמשכות - ממשיכות להיות כדאיות למרות העונשים הנגזרים, מה שגורם לכך כי עבריינות הבנייה משתלמת. לכך מצטרפת מגמה של מתן ארכות ארוכות למימוש הצווים, והתמשכותם של הליכי תיכנון במקביל להליכים המשפטיים. דרכי הענישה הקבועות בחוק מאפשרות ישום של מדיניות ענישה מחמירה בהרבה מזו הנקוטה בפועל. לדוגמה - סכום הקנס הממוצע לעבירות בנייה המכניסות לבעליהן מיליוני שקלים לא עולה על 30,000 שקל.
הדוח מגלה כי למעט המעקב הבהיר והמסודר אחר שטחי היערות, קיים חסר במידע זמין על מצב השטחים הפתוחים. בתחום זה ניכרת נסיגה ביחס לשנת 2005, מאחר שהוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים הפסיקה לערוך תיעוד סטטיסטי של החלטותיה. הדוח ממליץ כי ייערך תיעוד ומעקב מסודר אחר מצב השטחים הפתוחים, כולל התייחסות למדד הרצף, אשר יקיף את כל הגורמים הרלוונטיים ובהם ועדות התיכנון, רשות הטבע והגנים, קק"ל, ומינהל מקרקעי ישראל.