ועדת הערר ליד בית המשפט המחוזי בחיפה דחתה ערר של עיריית טירת הכרמל על חיובה לשלם מס שבח מקרקעין על הקמת מקווה טהרה למועצה הדתית. העיריה חויבה לשאת בהוצאות הערר ולשלם שכר טירחת עורך דין בסך 5,000 שקל.
החזקה והשימוש במבנה ניתנו למועצה הדתית למטרת קיום המקווה בלבד. חלק מחלקה 51 הנ"ל הופקע והוקנה לעיריה לצורך ביצוע המטרה הציבורית הנ"ל של בניית מקווה טוהרה ציבורי עליו.
על-פי הסכם שנכרת ב-13.2.05 בין העיריה לבין המועצה הדתית, מסרה העיריה את החזקה במגרש ובמקווה הבנוי עליו למועצה הדתית והעניקה לה, בלא תשלום, רשות שימוש במגרש במעמד של "ברת רשות", למטרת קיום המקווה בלבד. המועצה הדתית התחייבה לשאת בהוצאות תחזוקת המקווה והשימוש בו ובכל הוצאה הכרוכה בכך. המבנה נבנה בעלות של 1,755,812 שקל מכספי המשרד לענייני דתות.
מכירת זכות במקרקעין מס שבח מקרקעין חיפה סבר כי הענקת רשות השימוש היא בגדר "מכירת זכות במקרקעין", על-פי חוק מס שבח, שהיא עסקה החייבת במס. לעומתו טענה העיריה כי הסכמי בר רשות אינם מהווים "מכירה" לפי הגדרת החוק. העיריה ציינה כי מכיוון שלא נקבע משך זמן מתן הרשות, כל כל צד רשאי לסיימו במתן הודעה לצד השני ולכן אין לראות בהסכם הרשות הסכם "שתוקפו מעתה ועד עולם", כטענת מס שבח חיפה.
חברי הוועדה, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (בדימ.) מלכיאל סלוצקי, רו"ח גלית יחזקאלי-גולן ועו"ד אביב שניאור, דחו את עמדת העיריה וקבעו כי הרשאה שמבחינת תוכנה ניתן לראותה כחכירה לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים, היא זכות במקרקעין על-פי חוק מס שבח.
חברי הוועדה ציינו כי אומנם, בחוזה בין העיריה לבין המועצה הדתית לא נקבעה תקופת ההרשאה, אך ניתן להסיק מהנסיבות שהיא לתקופה שעולה על עשרים וחמש שנים. לדעתם, יש להסיק מן העובדה שמקווה הטוהרה נבנה בהשקעה כספית ניכרת שהוענקה למועצה הדתית שמדובר בהרשאה שכמוה כחכירה לתקופה ארוכה בלא הגבלת זמן, העולה על עשרים וחמש שנים, כפי שקובע החוק, וכי זו הייתה גם כוונת הצדדים.
לפיכך קבעו כי "המציאות הקנתה למועצה הדתית זכות במקרקעין כבת-רשות וכי העוררת חייבת במיסוי".