בית המשפט העליון דחה ערעור של מינהל מקרקעי ישראל על חיובו לפצות את חברת "אינסופקו הספקה לתעשיה" בכ-1.5 מיליון שקל על הפרת חוזה. השופטים אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ואליקים רובינשטיין חייבו את המינהל לשלם לאינסופקו הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 20,000 שקל. ערעור המינהל על גובה הפיצויים נדחה ברוב דעות של השופטים ריבלין ולוי. השופט רובינשטיין הציע להפחית את הפיצוי ב-15%.
הפרשה החלה ב-1992, כאשר במסגרת פרויקט להקמת אזור תעשיה צפוני ביבנה, פרסם המינהל מכרז להחכרת שטח של כ-3,000 מ"ר להקמת מבני תעשיה. בדצמבר 1992 זכתה אינסופקו במכרז.
כשבועיים לאחר הזכייה, פנתה המועצה האזורית גן רווה אל המינהל במכתב, ובו ציינה כי במכרז שפורסם נפלה טעות, שכן המגרש אינו בתחום שיפוטה של עיריית יבנה אלא במרחב התכנוני של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות" ובאחריותה המוניציפאלית של גן רווה.
אחרי בדיקה, הודיע המינהל ליו"ר ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כי אכן נפלה טעות וכי, לפי שעה, יש לראות את התוכנית שעליה הסתמך המכרז כ"חסרת מעמד חוקי".לפיכך, לא היה ניתן באותו שלב להגיש תוכניות ולקבל היתרי בנייה במגרש שבו זכתה אינסופקו.
המינהל לא טרח ליידע אינסופקו לא קיבלה העתקים מהתכתובת בעניין הטעות, והמינהל לא טרח ליידע אותה על הבעיה שנוצרה, ועל כן המשיכה לפעול למימוש זכייתה במכרז. בפברואר 1993 סיימה אינסופקו להסדיר את כל תשלומיה למינהל והגישה את כל המסמכים הנדרשים לחתימת חוזה הפיתוח. זמן קצר לאחר מכן התקשרה בחוזה עם חברת מבני תעשיה וזו החלה לבצע עבודות פיתוח תמורת 273,699 שקל.
רק לאחר שהחלו העבודות התברר לאינסופקו על קיומם של חילוקי הדעות בין גן רווה ליבנה. עקב כך, שלחה אינסופקו מכתבים למינהל ולמשרד הפנים והתריעה על הנזקים הכבדים שייגרמו לה בשל העיכוב. עם זאת, דבקה אינסופקו בעסקה.
בינתיים, במטרה לפתור את הבעיה התכנונית, הוכנה תוכנית חדשה, בהליך מזורז על-פי חוק הול"ל. הוועד לבנייה ולמגורים (ול"ל) אישר את התוכנית באוקטובר 1993, אך פרסומה הותנה בהשגת הסכם בין עיריית יבנה לבין המועצה האזורית גן רווה בכל הנוגע להסדרת תשתית הביוב.
סביב התוכנית נתגלעו מחלוקות שלא אפשרו השגת פתרון מוסכם לבעיית הביוב, והן נפתרו רק ב-1995, ושטח התוכנית החדשה הועבר לתחום השיפוט של יבנה. לאינסופקו נשלחה הודעה במאי 1995 כי עליה להגיש בקשה להיתר בנייה לוועדה המקומית יבנה, וההיתר ניתן בסופו של דבר לאינסופקו, רק ב-20.02.97. הבנייה הושלמה רק בדצמבר 2007, כשנתיים לאחר המועד שנקבע במסמכי המכרז.
אינסופקו הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המינהל לפצותה ב-1,513,741 שקל על הפרת החוזה. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי המינהל אכן הפר את החוזה בינו לבין אינסופקו.
"אשם תורם" על פסק הדין ערער המינהל לבית המשפט העליון. בין היתר, טען כי לאינסופקו היו "ידיעות ממשיות על הבעיה בקבלת היתרי הבנייה" וגם אם לא ידעה בפועל, הרי יש לייחס לה ידיעה בכוח לאור ניסיונה הרב של אינסופקו בעסקי הבנייה".
עוד טען המינהל כי אינסופקו בחרה להתקשר בחוזה עמו גם לאחר שידעה על בעיות ועיכובים בקבלת היתרי הבנייה, ולכן יש לייחס לה "אשם תורם" ולהפחית את הפיצויים. כמו כן קבל המינהל כי חישוב הפיצויים היה מוטעה.
בפסק הדין שדחה את הערעור, כתב השופט ריבלין, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי היה מבוסס היטב על ראיות. אינסופקו אומנם בחרה שלא לבטל את חוזה הפיתוח, אך זאת משום שהמינהל הבטיח כי הבעיה תבוא על תיקונה. לגבי טענת האשם התורם, כתב ריבלין כי "אין לדרוש מאינסופקו, לבקש את ביטולו של החוזה בשלב כה מתקדם".
