אף פעם לא ממש ידעתי מה אני אהיה כשאהיה גדולה. עם השנים מצאתי כל מיני כיוונים, בחנתי כל מיני אופציות, ויתרתי על כמה, הלכתי על כמה, אבל דבר אחד הלך והתברר - מה שלא יהיה, אני צריכה לעשות משהו משמעותי מספיק, שיגרום לחיים כהן להזמין אותי ל"שום, פלפל ושמן זית".
כן, תשכחו ממקוריות, גם אני משתייכת למועדון המעריצים הגדול בהיסטוריית הקולינאריה הישראלית, זה שחוצה עדות ומגדרים ומעורר בכל אם יהודיה את יצר השידוך הקמאי ביותר שלה. ככל שאני רואה אותו יותר, ככל שאני שומעת עליו עוד דברים, כך אני מגלה שהוא ה"נינט" האמיתית - המאמי הלאומי בה"א הידיעה, האיש שגורם לאנשים מהשורה להתחיל לחפור בשושלת המשפחתית שלהם בתקווה שימצאו שם איזה "כהן" ויהיה להם תירוץ להזמין אותו לארוחה המשפחתית הקרובה למקום מגוריהם. ועכשיו, חיים כהן, האיש שהמציא מחדש את החציל ובישר כי יש דבר כזה מטבח מקומי ישראלי, מעורב ב-Deca, מסעדת יוקרה כשרה על טהרת הדגים, החציל ושמן הזית. אושר.
חיים כהן לא לבד כאן. יניב כספי שכיכב בעבר ב"כחול" ו"לבן" הוא השף בפועל, והוא עושה עבודה מעולה. לאור צבעי הדגל שסימנו את שתי מסעדותיו הקודמות, אפשר לראות שהוא בהחלט מסייע לכהן להמציא את המטבח הישראלי. על תחום הקונדיטוריה אחראי שף עומר קורן ובזכות היעדר בשר במסעדה הכשרה, הקינוחים הם ממלכה מושחתת שרק מחכה שתכבשו אותה. על העיצוב המקומי המרשים כבר נכתב רבות, אז רק אוסיף שבלי פומפוזיות ופוזות מיותרות הוא מעניק רקע בהיר ומעצים לצבעוניות המנות.
יונתן ואני, שני אביונים מהשורה, זכינו לחוות ערב אחד של עשירון עליון ולהתמוגג מכל רגע. הגענו ל-Deca באוטובוס ויצאנו ממנה רכובים על ג'יפ חדש של מיצובישי שבתעלול יח"צני מתוחכם מביא ומחזיר אנשים שיש סיכוי שיש להם איזה 300,000 שקל פנויים לבזבוזים ממסעדת היוקרה החביבה עליהם. אבל אני מקדימה את המאוחר. החשוב כאן הוא מה אכלנו, וזאת סאגה בפני עצמה.
כיוון שבדגים עסקינן הלכנו על הקו השמרני ובחרנו ביין לבן - שרדונה רקנאטי יבש ועדין (25 שקל לכוס) ואיתו פצחנו בהתפטמות מלחם הבית (חלה "חצי מתוקה" ולחם דגנים חם) שמיוצר במיוחד עבור המסעדה ב"לחמים", נאפה במקום ומוגש עם סלסת עגבניות טריות בשמן זית משובח של "מעלות" (כמה פשוט, ככה טעים) ומטבל יוגורט, שמן זית ושום קונפי.
לראשונות הלכנו על קרפצ'יו דלעת כתום עמוק עם גרעיני דלעת קלויים ומעט מתקתקים, גבינת מוצרלה באפלו מצוינת באיכותה, מעט צ'ילי, נבטי חמניה ושמן זית (55 שקל, כולל שירות) וסשימי ילוטייל עם חציל קלוי ויוגורט (65 שקל). עוד מנה יפהפייה בצבעוניות וההגשה, שהרגישה לי כאילו החלום כמעט מתגשם והנה, אני אוכלת חציל שספג השראה מחיים כהן. והרבה השראה היתה שם. עוד מנה שאתם חייבים לעצמכם היא טורטליני ממולא לבנה בשמן זית וזעתר. מדובר בגאונות קטנה בצלחת שהופכת את הפיתה הדרוזית של צידי כבישי הצפון למנת גורמה עם טוויסט איטלקי.
לעיקריות התפנקנו בנתח אינטיאס בשרני ומשובח שהיה מעט נא במרכזו והוגש עם יוגורט, גרגירי חומוס, חציל קלוי חם, זעתר ושעועית ירוקה (120 שקל) וקבב לוקוס, ששוב היווה תאווה לעיניים לא פחות מאשר לחך, והוגש עם בצל ממולא בורגול בניחוח קינמון כשעל כל קציצה מונח רביולי במילוי חצילים ועגבניית תמר קונפי מבהיקה (135 שקל). מנה שאסור לפספס.
גזרת הקינוחים שווה כתבה נפרדת. גולת הכותרת היא מנה של 4 פטיפורים ממבחר משתנה שאפשר לבחור מתוך עגלת קינוחים. העיניים הגדולות שלנו גרמו לנו להזמין, לצד חליטות הנענע שלנו, שתי מנות כאלה (45 שקל האחת), כלומר 8 מיני קינוחים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ועוד לקבל תגבור בלתי צפוי ממנת קרם ברולה סמי פרדו על דקואז שקדים עם דסקית שוקולד, תותים וגלידת מוס שוקולד. שוב מנה יפהפייה, אך מעט עשירה מידי לטעמינו. התרכזנו בכמות הצנועה של טעמי המתוק שנותרו לנו: מוס ערק עם אשכוליות אדומות, מיני סברינה, מוס שוקולד ממולא קרם ברולה, מוס קוקוס עם חתיכות אננס וקרם לימון מעל, מוס קפה עם שוקולד לבן, פחזנית במילוי נוגט, מוס שוקולד אפוי עם בננות ומוס שוקולד לבן עם קיווי וקרם לימון. באופן גורף, וכיוון שאנחנו לא חובבי שוקולד גדולים, שנינו התלהבנו יותר מהמנות הלא שוקולדיות. יונתן נשבע אמונים לערק ואני התמוגגתי מהסברינה המשודרגת, הטבולה ברוטב דובדבנים טעים במיוחד.
כאמור, מצאנו את עצמנו חוזרים הביתה בג'יפ מצויד במושבי עור בצבע קרם, מסך ענק, GPS מתוחכם ומערכת שמע שהייתי מתה שתהיה לי בבית... אבל זה כבר חלום אחר.