בית המשפט המחוזי בירושלים מתח ביקורת חריפה על המשטרה ועל שופטת בית משפט השלום, רבקה פרידמן-פלדמן, על אופן ניהולו של תיק שבו הורשעה תושבת הרובע היהודי בחברון בהתנכלות לפלשתיני.
הדברים נאמרים בפסק דין שדחה את ערעורה של יפעת אלקובי על הרשעתה בידוי אבנים על ביתו של פלשתיני לפני שש שנים, ועל חומרת עונשה - 4 חודשי עבודות שירות, חצי שנה מאסר על תנאי, 300 שקל קנס פיצוי הקורבן ב-1000 שקל.
השופטים השופט צבי זילברטל, נאוה בן-אור ורות שטרנברג-אליעז, ציינו כי בגלל אופן ניהול חקירת המשטרה וניהול ההליך נמשך משפטה של אלקובי חמש וחצי שנים, מ-2002 עד 2007. "המסר שיכול להתקבל מן ההתנהלות המתוארת, כאשר אירוע חמור שהתרחש במאי 2001 מוכרע בספטמבר 2007, הינו מסר בעייתי, בלשון המעטה", כתבו השופטים.
מכתב האישום עולה כי אלקובי, ענת כהן ואחרות, הגיעו ביום 21.5.01, לציר תרפ"ט שבחברון, וידו אבנים אל ביתו של אובי עראפה. את האבנים הביאו איתן ברכב. חלון ביתו נופץ. לפיכך יוחסו לאלקובי ולכהן עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי והיזק בזדון.
כהן הציגה טענת אליבי. בדיקת האליבי עוררה בלב התביעה ולכן זוכתה. הראיות נגד אלקובי היו בעיקר עדויות של אנשים שזיהו אותה. היא עצמה אמרה במשטרה: "אין לי מה לומר". העדים המזהים היו: סאלח חרב, שוטר במשטרת חברון, שהוזעק למקום; בעל הדירה אובי עראפה, שכנו, יחיא אבו זינה, וקצין צנחנים רועי כהן, שהיה אותה עת בשירות סדיר, והיה אחראי על הגזרה. כל הארבעה העידו כי אלקובי מוכרת להם מאירועים קודמים.
העדים היו אמינים השופטת פרידמן-פלדמן הרשיעה את אלקובי לאחר שקבעה כי עדי התביעה אמינים. בערעור לבית המשפט המחוזי טען פרקליטה של אלקובי, עו"ד ודים שוב, כי כל העדויות היו פגומות. השוטר לא הזכיר כלל את שמה של אלקובי בדוח הפעולה שכתב לאחר האירוע, ולא נקרא לזהותה במסדר זיהוי. הקצין נחקר כ-8 חודשים לאחר האירוע, משום שהיה כל אותה עת עסוק בפעילות מבצעית והיה קשה לאתרו. ובמקום לערוך לפניו מסדר זיהוי הציגו לפניו אלבום תמונות. בעל הדירה ושכנו זיהו את אלקובי בעלעול באלבום תמונות. עוד טען עורך הדין כי הייתה אי-הבהירות ביחס לזהות כלי הרכב.
בפסק הדין שדחה את הערעור כתבו השופטים, כי במקרה הנדון אין במסדר הזיהוי משום תוספת ראייתית לעדות הברורה של העדים המעורבים, שכולם זיהו את אלקובי על-פי היכרותם הקודמת איתה. השופטים הדגישו כי "לא רק שאין בהיכרות מוקדמת זו כדי להשליך על מהימנות הזיהוי, כי אם להיפך, הזיהוי נעשה על יסוד היכרות מוקדמת זו, ולפיכך לא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי, אלא בקישור בין דמותה של המערערת לבין שמה. עלעול באלבום תמונות, בנסיבות אלה, הינו אמצעי ראוי".
אשר לחומרת העונש ציינו השופטים, כי לאלקובי ולבעלה יש הרשעות קודמות בהתנכלות לפלשתינים. לפיכך, קבעו השופטים כי העונש שהוטל על אלקובי הינו "עונש מתון".
נתנו לתוקפות לנסוע ועצרו את הערבי אחת התופעות שעליהן מתחו השופטים ביקורת הייתה אופן התנהלות המשטרה. לפי עדותו של השוטר חרב, הניידת שלו נעצרה בצמוד לרכבן של מיידות האבנים, אך המשטרה איפשרה להן להיכנס לרכב ולנסוע, במקום לעצור אותן. במקום זה, לקחו עימם את בעל הבית שנפגע לתחנת המשטרה. "אין ספק, כי לו הייתה המשטרה מבצעת את חובתה, ומעכבת לאלתר את החשודות בידוי האבנים, לא היה כל צורך אחר כך לנהל דיונים ארוכים על טיבו של הזיהוי שזיהו אותן העדים המעורבים", כתבו השופטים.
כמו-כן הביעו השופטים תמיהה על כי למרות שהשוטרים ידעו כי אלקובי חשודה בזריקת האבנים במאי 2001, התייצבה אלקובי לחקירה רק ביולי. "לא למדנו מתיק בית המשפט האם היא התחמקה מזימונים קודמים או שפשוט זה היה המועד בו התפנו חוקרי המשטרה לזמנה", כתבו בפסק הדין. כמו כן הביעו תמיהה על שכתב האישום הוגש רק כ-10 חודשים לאחר האירוע.
7 חודשים בין ישיבה לישיבה לגבי המשפט עצמו ציינו השופטים, כי אלקובי עשתה הכל כדי להכשיל את ניהול ההליך, באמצעות אי-התייצבות. עדי התביעה נשמעו בהיעדרה. עם זאת, ציינו השופטים כי גם הפרשי הזמנים בין ישיבה לישיבה היו ארוכים באופן חריג - שלושה חודשים עד חצי שנה. וכך קרה שההליך, שנפתח במרס 2002, עם הגשת כתב האישום, הסתיים בספטמבר 2007, עם השלמת גזר הדין בחוות דעת הממונה על עבודות השירות. "אנו ערים לכך שהמערערת ערמה אין ספור קשיים, וכי בפני בית המשפט הועמדו קשיים נוספים, אולם ניהול הליך בתיק כזה במשך חמש וחצי שנים עלול לפגוע באפקטיביות של האכיפה הפלילית" כתבו השופטים.
השופטים הצביעו על עוד גורם שעיכב את המשפט, והוא: הקושי להביא עדים תושבי יהודה ושומרון, שאין להם היתר כניסה לישראל, להעיד. התובע הודיע במשפטה של אלקובי כי העדים תושבי חברון לא קיבלו היתר כניסה לישראל ונגרם עיכוב של חצי שנה כדי להסדיר את כניסתם של עדים אלה. אלא שגם לאחר שנתקבלה ההודעה מטעם התביעה, שלפיה הוסדרה הכניסה, התקיימה ישיבת בית המשפט כעבור 7 חודשים. וכך אירע, שבמשך שנה שלמה לא התקדם ניהול המשפט, אף שהעדים אותרו וניתן היה להכניסם לישראל לשם מתן עדות. בין ישיבת הוכחות אחת לאחרת, ובסך-הכל היו שלוש ישיבות כאלה, עברו שנה ו-6 חודשים. 6 חודשים מהם נזקפים לחובת הקושי בהכנסת העדים, אבל היתר כרוך באופן ניהול ההליך.