בית המשפט העליון קבע (יום ה', 27.12.07) בפסק דין תקדימי כי עונש מאסר עולם שנגזר בבית משפט צבאי לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה לשעת חירום, שלפיה ניתן לגזור גם עונש מוות, אין פירושו בהכרח מאסר לעשרים שנה. בכך אישרו השופטים אליעזר ריבלין, אליקים רובינשטיין ועוזי פוגלמן פסיקה של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת.
פסק הדין ניתן בעניינו של מנסור זיאדה, אזרח ישראל, שהורשע ב-08.05.88 בבית המשפט הצבאי בלוד על פעולות פיגוע שביצע במסגרת החזית העממית, ובכללן זריקת רימון לתוך אוטובוס "אגד" שנסע מרמלה לתל אביב, אך לא התפוצץ. זיאדה נידון למאסר עולם על-פי תקנה 58.
זיאדה פנה בסוף 2005 לוועדת השחרורים שליד כלא גלבוע בבקשה לדון בשחרורו על תנאי, אך שירות בתי הסוהר השיב כי כל עוד לא נקצב עונשו, לא יעלה עניינו לדיון בוועדת השחרורים. עקב תשובה זו פנה זיאדה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, וביקש להורות לוועדת השחרורים לדון בבקשתו לשחרור מוקדם. העתירה נדחתה, ועל כך ערער לבית המשפט העליון.
הוא טען כי עונש מאסר העולם שהוטל עליו, משמעו עונש מאסר של עשרים שנה. הוא הסתמך, בין היתר, על סעיף 41 לחוק העונשין, הקובע: "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה". לפיכך, טען, דן אותו בית המשפט הצבאי למעשה ל-20 שנה ולא למאסר עולם, ומכאן שוועדת השחרורים צריכה לדון בשחרורו, שכן חלפו זה כבר שני שלישים מתקופת מאסרו.
מאסר עולם כלשונו פרקליטות המדינה השיבה כי עונש מאסר העולם שהוטל על המבקש הוא מאסר עולם "כלשונו", כלומר לכל ימי חייו. המדינה תמכה במסקנת בית המשפט בנצרת כי הוראת סעיף 41 לחוק העונשין לא חלה על עניינו של אדם שהורשע, בין היתר, בעבירה על תקנה 58 לתקנות ההגנה, שעונשה מיתה. סעיף 41 חל רק על עבירות שהעונש בצידן הוא מאסר עולם או פחות מכך. אין היא חלה על עבירות שהעונש שניתן להטיל על מבצען הוא מיתה, או מאסר עולם חובה.
בפסק הדין של בית המשפט העליון כתב השופט פוגלמן כי "הוראת סעיף 41 לחוק העונשין אינה חלה על עבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה, אשר העונש המרבי שניתן להטיל על מי שמורשע בגינה הוא עונש מוות. מסקנתנו זו מתבססת על העונש שנקבע לעבירה זו. אין היא משתנה בשל העובדה, כי כעולה מגזר הדין, במקרה הקונקרטי לא התבקשה הטלת עונש מוות על המבקש. החלטת רשויות התביעה שלא למצות את הדין עם העבריין אין בה לשנות את סיווגה הנורמטיבי של העבירה, אשר נלמד מן העונש המרבי המוטל בגינה".
