אז מה הלך ב-2007? בגדול - זמרות אקזוטיות ומפיקי-על. ביחד ולחוד. המפיקים תפסו השנה סופית את כס המלכות ובין היתר תרמו לפריחתן של כוכבות בעלות אתניות מגוונת, שהן לא לבנות, לא שחורות ואפילו לא פורטוריקניות עם תחת גדול (למרות שלחלקן יש תחת גדול). לאור הסלט הסגנוני שזמרות מהסוג הזה מביאות לאולפן, לא פלא שהמפיקים היצירתיים ביותר מצאו בהן עניין.
השימוש במילה "אקזוטי" הוא כמובן בעייתי ומעלה ניחוחות לא נעימים של אוריינטליזם, אך בזמן שהאקדמיה מתנדנדת בין תיאוריות פוסט קולוניאליסטיות לתיאוריות המבקרות אותן, עולם הפופ המליך השנה כמה יוצרות שחומות עור ורב-תרבותיות שהן נצר למשפחות מהגרים. השנה לא היה מדובר באמנים לבנים שמושפעים מצלילים רחוקים, אלא בזמרות עם רקע אישי שאפשר להן לשחק משחק כפול ולנצל את האקזוטיקה של עצמן. בעידן האינטרנט לא רק חוקי ההפצה והצריכה של המוזיקה השתנו (ואף מילה על רדיוהד), אלא גם משחק הזהויות הז'אנרי שמתאפיין בנזילות של זמן ומקום.
הכוכבת הכי משמעותית של השנה החולפת היא
איימי וויינהאוס: בחורה יהודייה מצפון לונדון בעלת מראה שמי כהה וקול שחור. אלבום הפריצה שלה, "Back to Black" (הליקון), יצא ממש בסוף 2006, אך השנה שלטו הסינגלים מתוכו במצעדים, הוא יצא מחדש במהדורה כפולה, וגם שוחרר די.וי.די שלה בהופעה חיה.
וויינהאוס סיפקה שפע של סקנדלי צהובונים, הנוגעים בבעיות משפטיות, הפרעות אכילה, סמים ואלכוהול, שהגיעו לשיאם בזמן האחרון,
כשנעצרה בחשד שניסתה לטשטש את הראיות הקושרות את בעלה לסחר בסמים. אחר כך היא איימה להתאבד אם ישלחו אותו או אותה לכלא. השאלה אם השערוריות שלה היו מעניינות יותר מאלו של פיט דוהרטי, בריטני או פאריס הילטון היא לשיקולכם, אבל מה שבטוח זה שהיא סיפקה את המוזיקה הטובה מכולם, עם אלבום סול ואר אנ' בי מודרני שהביא את סאונד להקות הבנות השחורות של מוטאון מדטרויט של שנות השישים אל לונדון הקוסמופוליטית של היום.
כמה משירי האלבום נכתבו (עם וויינהאוס) והופקו על-ידי סנסציית ההפקה הגדולה של השנה החולפת,
מארק רונסון - גם הוא יהודי שנולד בלונדון, וגדל בניו-יורק. שמו של רונסון צץ השנה באלבומים של הרבה אמנים, כמו כריסטינה אגילרה ורובי וויליאמס, אך מה שבאמת הפך את 2007 לשנה שלו הוא אלבומו השני והמדובר, Version, שהוכיח שגם אלבום שעל עטיפתו רואים מפיק יכול להיות להיט. בתנאי שהוא חתיך כמובן. האלבום של רונסון הוא אלבום קאברים, שבו הוא אירח זמרים שונים - בהם וויינהאוס - והפך שירי עבר ללהיטי סול-דאנס עכשוויים. השיא היה "
Stop Me" המקומם בתחילה אך ממכר בהמשך, שבו זימן רונסון למצעדי ההווה את "Stop Me If You Think You've Heard This One Before" של הסמיתס, בתוספת קטע מ"You Keep Me Hangin' on" של הסופרימז, בעזרת זמר אנונימי בשם דניאל משהו. הזמר באמת לא משנה, העניין כאן הוא המפיק.
עוד מפיק שהיתה לו שנה מצוינת הוא טימבאלאנד, שכל מי שיכול היה להרשות לעצמו הזמין אותו לאולפן כדי שיסדר לו סאונד מסחרי, עכשווי ורלוונטי - ראבק, אפילו ביורק ודוראן דוראן עבדו איתו השנה! במסגרת המגמה הזאת היו גם דיבורים שטימבאלאנד יפיק את אלבומה השני של
M.I.A בסוף הרעיון נפל בגלל רשויות ההגירה של ארצות הברית שלא נתנו ל-M.I.A להיכנס שוב לארצם, וכנראה שגם נלי פורטדו הוציאה לה את החשק. אגב, נלי פורטדו הקנדית - שהפכה השנה מסינגר-סונגרייטרית משמימה לכוכבת היפ הופ בזכות טימבאלאנד - היא הספסימן האקזוטי הבכיר במיינסטרים של 2007, בהיותה בת של מהגרים פורטוגזים מהאי סאו מיגל באוקיינוס האטלנטי.
אך בחזרה ל-M.I.A - הסנסציה הבריטית-סרי לנקית שהנפיקה את אחד האלבומים המעניינים של השנה החולפת, "Kala". מאתאנגי "מיה" ארולפראגאסאם (המכונה M.I.A) היא בתו של לוחם גרילה טמילי, שנולדה בלונדון. בהיותה בת חצי שנה שבה משפחתה לסרי לנקה, ממנה נמלטה בשנות השמונים עם פרוץ מלחמת האזרחים, ואחרי שהות של תקופה בהודו שבו מיה, אמה ואחיה ללונדון בתור פליטים. M.I.A פרצה לפני שנתיים עם אלבום הבכורה, "Arular", שהפך אותה לכוכבת גריים, אלקטרו, ראגא ובאילהFאנק, ולנציגה הכי קולית של עולם שבו הגלובליזציה, המלחמה בטרור, ההגירה, בעיות העולם השלישי, מאבקיהם של לאומים מתגבשים לעצמאות, ההתערבות האמריקנית מעבר לים ומהפכת האינטרנט הולכים כולם יד ביד וראש בראש.
אצל M.I.A האישי והפוליטי הם בלתי ניתנים להפרדה, והבלגן המוזיקלי מצביע בצורה מהימנה על הבלגן בעולם. העובדה שהיא לא יושבת על המדף הפטרוני של "מוזיקת עולם", אלא ממוקמת בשוליים הנכונים של הפופ וההיפ הופ האלטרנטיבי החדש, אומרת הכל.
אלבומה השני של M.I.A המשיך לפרוץ גבולות גיאוגרפיים וז'אנריים בבוטות - דבר שהומחש בצורה אירונית כשנבצר ממנה לשוב לאמריקה בגלל בעיות ויזה. בסוף טימבאלאנד הפיק והתארח רק בשיר אחד באלבום, והאמת שממש לא היה בו צורך. M.I.A אינטרנשיונל נעזרה במפיקים פחות מוכרים, ויצרה אלבום שאפשר לראותו כמוזיקת עולם עדכנית, שמערבבת היפ הופ אלטרנטיבי עם גאאנה (סוג של ראפ טמילי), סוקה טרינידדית, דאנסהול ג'מייקני, מוזיקת פילמי הודית וסגנונות מוזיקליים נוספים הפופולריים בקרב צעירי ליבריה, טרינידד ואחרים. במשחק האינסופי של זמן ומקום חשפה M.I.A שבמדינות העולם השלישי יש צעירים עירוניים מגניבים שיוצרים את הוורסיה שלהם לדאנס והיפ הופ, ושיש מה ללמוד מהם במערב. נראה שהשנה מושג "האחר" הפך לסקסי מתמיד.