כל האזהרות, החוזרות ונשנות של המטה ללוחמה בטרור' שלא לצאת מישראל למצרים, לא הרתיעו שלושה סטודנטים חיפנים. חרף האזהרות הם החליטו, על דעת עצמם, לנצל את השביתה במוסדות להשכלה גבוהה ולצאת, בצוותא, לטיול פרטי בן שבוע במצרים.
כאשר גמלה בליבם ההחלטה, לא העלו השלושה על דעתם כי מה שאמור היה להיקרא "טיול של כיף", יהפוך עד מהרה למסע של תלאות וייסורים.
תחילתו של הסיפור במחצית החודש הקודם, כאשר דוד ש' (23), מוטי ג' (21), ואיילה ה' (20), שלושה סטודנטים חיפנים, שמו פעמיהם לקונסוליה המצרית בתל אביב כדי להצטייד באשרת-כניסה למצרים. לאחר שזו הוטבעה בדרכוניהם, כדת וכדין, בתוקף לשלושה חודשים, שמו השלושה את פעמיהם לחברת הנסיעות, שבה בחרו, כדי לנסוע באוטובוס עד הגבול המצרי.
חקירה צולבת במועד המתוכנן התייצבו השלושה, כשבידיהם שתי מזוודות, בפתח משרדי חברת הנסיעות שברחוב הירקון בתל אביב. השעה היתה שש בבוקר, כשהאוטובוס עשה את דרכו עם 27 נוסעים ישראלים, ועימם גם שלושת מיודעינו, לגבול המצרי.
כשהגיע האוטובוס למחוז-חפצו בגבול המצרי, ירדו ממנו הנוסעים כדי לעבור את ביקורת הדרכונים, שתאפשר להם להגיע לסיני. כאן החלו הצרות להתרגש. בעוד שלייתר נוסעי האוטובוס, כולם ישראלים כמותם, איפשרו המצרים לעבור לשטחם בלא אומר ודברים - נצטוו שלושת הסטודנטים שלנו להמתין בצד, "לשיחה עם נציג המשטרה המצרית", כפי שהוסבר להם.
להפתעתם של השלושה, הפכה עד מהרה ה"שיחה" עם קצין המשטרה המצרי לחקירה צולבת: מדוע החלטתם לנסוע למצרים? מה מעשיכם בישראל? מה דעתכם על הפלשתינים? ומה עושה סטודנטית אחת בחברת שני סטודנטים? הסבריהם התמימים של השלושה לא הניחו את דעתו של קצין המשטרה המצרי. "אני צריך להתקשר עכשיו עם קהיר, כדי לקבל הנחיות מה לעשות איתכם" - הפטיר לעומתם, וכך עשה.
מכות נמרצות בין כך וכך, טרק הקצין את השפופרת ופנה אל הסטודנטים הישראלים בנימה תוקפנית: "אני צריך לדבר עכשיו, ביחידות, עם איילה". בלית ברירה הסכימו שני הסטודנטים-הגברים לצאת מהחדר, ואיילה נחקרה למהות קשריה עם עמיתיה הסטודנטים.
באותה הזדמנות גם הציע לה, לדבריה, הקצין המצרי לסעוד עימו ארוחה באחת המסעדות. איילה סירבה, באדיבות, ואז נשתנה, לפתע, סבר-פניו החייכניות של הקצין המצרי. בלא לחשוב פעמיים, הוא פתח את הדלת, שמעברה השני המתינו שני הסטודנטים מחיפה, והפטיר לעומתם בכעס: "מצטער מאוד. לא תוכלו לטייל ביחד במצרים. כל שאוכל לעשות הוא להתיר לאיילה לנסוע לקהיר, אבל אתם תצטרכו לחזור לישראל".
השלושה הוכו בהלם. איילה סירבה מייד להצעה ה"נדיבה" להיפרד מעמיתיה, ואילו דוד ומוטי ביקשו הסבר לדחייתם. "אין הסברים!" - סינן לעברם הקצין המצרי, תוך שהוא פוקד עליהם להסתלק מייד מן החדר. השלושה סירבו, בתוקף, להיענות לפקודה. "לא נזוז מכאן" - אמר דוד - "עד שנקבל הסבר הולם!".
כאן נכנס, לדבריהם, קצין המשטרה לפעולה. בלחיצת-כפתור הוא הזעיק לחדר ארבעה גברתנים, שזינקו מייד לעבר שלושת ה"סרבנים", תוך שהם מכים אותם מכות נמרצות. במיוחד הפליאו הגברתנים את מכותיהם באיילה, תוך שהם בועטים בה וסוטרים על לחייה.
משנוכחו השלושה כי נקלעו לצרה צרורה, החליטו לשוב על עקבותיהם ולחזור לישראל. כאשר ביקשו השלושה מן המצרים להחזיר להם, לפחות, את שווי כרטיסי הנסיעה למצרים וממנה ואת האשרות שניתנו להם - הם זכו למטר של גידופים עסיסיים בערבית. גם בקשתם לדאוג להם לרכב, שיסיעם עד לגבול-ישראל - נתקלה בסירוב מוחלט.
יחס משפיל וכך, בתום חקירה ותלאות, שנמשכו שבע שעות תמימות, הוחזרו לשלושה דרכוניהם, והם יצאו, איפוא, אל הכביש, כדי להמתין ל"טרמפ". כעבור שעה חלף במקום אוטובוס מצרי ואספם עימו עד לגבול-ישראל, שם גוללו באוזני קצין הקשר הישראלי את אשר אירע להם. הלה יצר מייד קשר עם עמיתו המצרי, שמיהר למלא דוח על אשר אירע, כשהוא מטעים כי נבצר ממנו להבין מדוע זכו השלושה ליחס משפיל כזה. מה גם שלא היתה, לדבריו, כל סיבה מובנת שלא להתיר להם לטייל במצרים. יותר מכך לא יכול היה לעשות.
היתה כבר שעת-ערב מאוחרת. מאחר שהאוטובוס הישראלי האחרון עושה את דרכו בשעה 3.30 אחרי-הצהריים מתחנת הגבול למרכז הארץ - נאלצו השלושה לעשות, במשך כל הלילה, את דרכם בטרמפים, תוך שהם ממתינים שעות בקור הלילי המקפיא של המדבר, עד שהגיעו, לפנות בוקר, כשהם כורעים מעייפות, לבאר-שבע.
