בית המשפט לתעבורה בירושלים גזר (יום א', 30.12.07) שנה מאסר בפועל על יששכר דב טורנהיים, בן 29, מורה שליווה רכב הסעת תלמידים, ועל נהג הרכב, אברהם חי עטייה, בן 30, שהורשעו בגרימת מותו של הילד משה אהרון פריזנר, בן 5, מתוך רשלנות. השופטת רות זוכוביצקי גזרה עליהם גם שנתיים מאסר על תנאי. כמו כן שללה את רישיונו של הנהג ל-20 שנה ואת המורה קנסה ב-10,000 שקל.
האסון אירע לפני שלוש שנים, ב-23.12.04. עטייה הסיע ברכבו תלמידים מבית הספר "תלמוד תורה בויאן" שבבית"ר עלית. טורנהיים היה המורה המלווה. הרכב עצר ליד ביתו של משה אהרון כדי להורידו.
המורה עמד על המדרגה התחתונה ברכב ההסעה. הילד ירד במדרגות לפניו. שרוך ממעילו נתפס בבוכנת הדלת. המורה ראה כי הוא עולה על המדרכה, הנהג סגר את הדלת הרכב והחל בנסיעה, בלא שהבחין כי הילד נגרר אחרי הרכב, אף שהיה יכול להבחין בכך אילו הסתכל במראה.
השרוך שנתפס בבוכנה לא השתחרר, הילד נגרר 130 מטר, ראשו נמחץ בסרן הגלגל הקדמי והוא מת. הרכב נעצר רק לאחר שאדם מבחוץ צעק לו לעצור.
השופטת זוכוביצקי קבעה בגזר הדין כי רשלנותם של הנהג והמורה הייתה ברף הגבוה ביותר.
הנהג סגר את הדלת בלא דין ודברים עם המלווה, מתוך מחשבה שהמלווה מהווה "עיניו הארוכות". זאת למרות שיכול היה להבחין בילד באמצעות המראה הימנית התחתונה.
הוא החל בנסיעה בלא לקבל אישור מהמלווה. לאחר שהחל לנסוע יכול היה להבחין במנוח הנגרר אחר האוטובוס, אך הוא לא הביט גם אז במראה.
השופטת הביאה החשבון בקביעתה עונש את העובדה שעטייה הוא אב לששה ילדים, המתקשה לפרנס משפחתו. אשתו עובדת כעוזרת גננת ושכרה מועט.
רשלנות אמיתית לגבי המורה, אב ל-10 ילדים, דחתה השופטת את טענת סנגורו כי הוא התרשל בדרגה הנמוכה ביותר. אני סבורה כי מדובר ברשלנות גבוהה, כתבה. "אמנם נכון כי משרד החינוך טרם השכיל לקבוע נהלים ברורים לעניין מלווי הסעות ילדים. יש להצטער ולתמוה על כך. עם זאת, הרשלנות בה חטא טורנהיים מתייחסת לזהירות מובנת ופשוטה האמורה להיות נהירה לכל אם, אב ומורה בישראל, כתבה.
היא ציינה כי המורה לא בדק כנדרש כי הילד עלה למדרכה ולא המתין כראוי עד שיצא את פתח דלת הרכב ויתרחק. "זוהי רשלנות אמיתית", כתבה.
השופטת הוסיפה כי "אמנם נכון כי עד היום הפסיקה הענישה מורים מלווים באופן שונה מנהגים שהתרשלו וגרמו למותם של ילדים. אך אין ללמוד מכך כי בעת שנהג ומלווה התרשלו באותו רף יש להעניש הנהג בעונש חמור בהרבה מזה של המורה המלווה אך ורק בשל השוני הפונקציונאלי שביניהם. ורמת הענישה הנוהגת. הראוי שיישאו בדין במידה שווה, אך בהתחשב בנסיבותיהם האישיות. גישה מקלה עם המורה המלווה עלולה ליתן את התחושה כי עיקר האחריות לשלום הילדים הינה של הנהג ולא של המורה המלווה, ולכך אין ליתן יד. הסכמה לכך תרוקן את תפקיד המורה המלווה מכל תוכן".
השופטת הורתה לשלוח את הכרעת הדין וגזר הדין למשרד החינוך, לתשומת ליבה של שרת החינוך.
