הקלאסיקה השייקספירית מתעוררת שוב, לחיים של תשוקה ומוות. בקרב נוסף, ידוע מראש ואבוד, על האהבה הגדולה של כל הזמנים, בדמותם של הזוג הטרגי מוורונה הציורית "
רומיאו ויוליה".
לצד "
המלט" בקאמרי ו"
אותלו" בחאן, מביאים שלושה בימאים צעירים (דפנה רובינשטיין, טל ברנר ועידו שקד) את שייקספיר לתאטרון הפרינג' תמונע. בשיתוף פעולה יוצא דופן ומקורי, הם חברו יחדיו לפענוח המחזה ויצרו פרשנות אנושית, מרגשת ומסעירה.
לכאורה, לא ניכרים שום קווי תפר בין החלקים השונים של המחזה, שכל אחד מהיוצרים ביים בנפרד על-פי דרכו האמנותית. מה שמוביל לשאלה המתבקשת: למה שלושה בימאים נפרדים? השאלה הזו רלוונטית במיוחד נוכח ההבטחה בפרסומים השונים שההצגה מספקת "שלוש זוויות שונות של הקונפליקט".
ייתכן שהתשובה מסתתרת דווקא באזורים הסמויים של המחזה הכתוב, בסב-טקסט, בפעולה הדרמטית המדוייקת, בעיצוב הדמויות העשיר והמורכב. במובן זה, עבודת הצוות ביניהם, הניבה בראש ובראשונה, יצירה סוחפת שמצליחה לברוא עולם מתוך חלל כמעט ריק (במת זירה עגולה מכוסה בחול לבן) ולחלץ מהטקסט הפיוטי אמת בימתית משכנעת וזורמת. זה כשלעצמו אינו דבר של מה בכך.
בפרשנות האישית של היוצרים, רומיאו הפוחז - (זה שמאוהב באהבה, שמתגנב לנשף בבית משפחה יריבה, רק כדי לפגוש שם נערה שאהב) - עובר תהליך התבגרות כואב ואכזרי. מרגע שנפשו נקשרת בנפשה של יוליה, אהבתם משולה לשני פרפרים חופשיים, תמימים, שנלכדו ברשת עכביש מתעתעת, המובילה אותם למותם הבלתי נמנע. ורונה שלהם, נראית באופן ברור וחד כל-כך כבית גידול פורה לפרפורי המוות ולקלות הבלתי נסבלת של הקיום (היריבות הקטנונית בין המשפחות, ההתגרויות המיותרות, שרשרת הטעויות המובילה לאסון, מגפת הצרעת המדומה, החברה הזעיר-בורגנית המסואבת והשקועה בעצמה).
כהומאז' לתיאטרון האליזבתני, בו שיחקו רק גברים (גם את הדמויות הנשיות) יוליה (רינת מטטוב) היא הצלע הנשית היחידה בהפקה הזו, מה שמאפשר לא מעט אתנחתות קומיות. חי דוידוב מצוין בתפקיד כפול - אביה הנוקשה והשמרן של יוליה והאומנת הרכה, טובת הלב והבהמית; והראל מוראד חינני בתפקיד דודנו האצילי של רומיאו וכאמא הבורגנית והאגואיסטית של יוליה.
מטטוב ("מישהו לרוץ אתו", "האלופה", "מסכים", "ביקור התזמורת") מסקרנת בליהוק השובר את דימוי היופי הקונבנציונלי של יוליה הקסומה, כשהיא מדגישה בעיקר את הפגיעות והטוטאליות של הדמות. רומיאו שלה (יובל סטוניס) שובה לב, אנרגטי ומרגש ומסתמן כגיבורה הבלתי מעורער של הטרגדיה הזו. סצינת מחול המוות הלירית (כוריאוגרפיה של מירה רובינשטיין) מובילה את ההצגה לשיא רגשי, ללא מילים, המציף בדמעות, כיאה לטרגדיה העשויה היטב!
