שופט בית משפט השלום בתל אביב דן מור גזר (ב', 31.12.07) שלושה חודשי עבודות שירות על כל אחד משלושה אנשי עסקים שהורשעו בעבירות מע"מ, אך לא בעבירות שעליהן הועמדו לדין. כמו כן נידונו למאסר על תנאי ולקנסות. החברה שבבעלות אחד מהם נקנסה ב-100 שקל.
השופט מור דחה במשפט את כל טענות מע"מ וזיכה את הנאשמים, אך ניצל אתה ראיות שהמציאה לו ההגנה כי להרשיע אותם בעבירות מס אחרות.
מגזר הדין עולה כי אלכסנדר סבקוב, וארקדי ויינשטיין, בעלי עסק, ויעקב ברלינסקי מנהל חברת א.ע. מרום לעבודות אבן ושיש ושותף בה, וכן החברה עצמה, הועמדו לדין על "שימוש" באדם ששמו דמיטרי שדרין כ"איש קש" שדיווח לשלטונות מע"מ על עסקות שהיו למעשה עסקות שלהם, כך שרישום חשבוניות המס שהוציא שדרין, היה כוזב, ונועד להתחמקות שלהם ממס. השופט מור זיכה אותם מהאשמות אלה זיכוי מלא, אך הרשיע אותם במקום זאת בעבירה של שימוש במרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס.
השופט קבע, על סמך הראיות שהמציאה לו ההגנה, כי השלושה השתתפו ברווחיו של דימטרי שדרין, שעסק בקבלנות משנה בעסקות של בניה וריצוף, הן בעבור ויינשטיין וסבקוב והן בעבור חב' א.ע. מרום. התברר כי שדרין נמנע מלשלם מע"מ ומלדווח על עסקותיו לשלטונות מע"מ, ושיתף בהכנסותיו את הנאשמים, בלא שטרחו לרשום בספריהם ולדווח כדין על הכנסות נוספות אלו. שיעור ההכנסות ששלשלו לכיסיהם לא הוכח ואינו ידוע, אם כי ברור כי מדובר בשתי שנות מס.
ההרתעה נכשלה לחלוטין בגזר הדין ציין השופט מור כי טענות מע"מ כלפיהם והמבנה המשפטי שבנו נציגי מע"מ - התמוטטו. השופט כתב כי מע"מ התעלם מעיסוקו של שדרין כקבלן משנה. וכי אילו צדק מע"מ בטענותיו, לא היה כל מקום להרשיע את הנאשמים. מתברר שהשופט הרשיע אותם דווקא על סמך עדי ההגנה ועל סמך הראיות שהנאשמים טרחו להשיג ולהציג לפניו.
השופט מתח ביקורת על התובע שביקש ממנו להחמיר בעונשם, בטענה שמדובר בסכומי מס שנגזלו מהקופה הציבורית "במיליוני שקלים", וזאת אף שלפי קביעת השופט בהכרעת הדין סכומי המס שביקשו השלושה להימנע מלשלמם - אינו ידוע. עם זאת, אישר השופט כי אין מדובר בסכומים "זניחים".
השופט גם דחה את טענת התביעה כי יש להטיל על הנאשמים עונשי מאסר של ממש. בין היתר, טען התובע כי "הסטטיסטיקה מלמדת שבעקבות ישיבה ארוכה בכלא - ניכר שיפור בהרגלי המס של הנאשמים". על כך כתב השופט: "הנני רואה חובה לעצמי לציין כי מחקרים שכאלה, מעולם לא הוצגו לפני. ובכל מקרה - קיימת באקדמיה ובמחקר דעה כי ההרתעה, כעקרון יסוד בענישה - נכשלה לחלוטין, חוץ מאשר בעבירות קלות, שבהן פועלים העבריינים באופן מודע ורציונלי בשוקלם את הסיכוי לרווח מול הסיכון ליתן את הדין. מכל מקום, הנוסחה הקובעת את שיעור העונש כעונש מרתיע ממש, מול הסיכוי להתעשרות קלה - עדיין לא נמצאה".
עינויי דין והאשמת שווא השופט ציין כי בעבירות מס שנעברו בכוונה להתחמק ממס, מקובל לשלוח את העבריין למאסר ממש ובהטלת קנס בהתאם לסכום המס שהתכוון העבריין להעלים, אך הוסיף כי בפרשה הנדונה יש נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה.
ראשית, הנאשמים זוכו מכל האישומים, וכל תפיסת התביעה על מה שהתרחש בעניינם ובהתנהלות עסקיהם נדחתה. אלמלא בחר השופט להרשיע את הנאשמים בעבירת מרמה בכוונה להתחמק ממס, היו מזוכים ומשוחררים לביתם. "בנסיבות אלו הייתי סבור כי היה מקום לשמוע טיעונים אחרים, צנועים יותר, מפי התובע", כתב השופט.
השופט גם קיבל את טענת הסנגור כי הנאשמים חוו עינויי הדין במהלך החקירה והמשפט. "מהלך גביית ההודעות היה בו משום פגיעה בזכותם של הנאשמים להליך הוגן. יש אף מן הצדק בטענת הסנגור בדבר כל פניותיו לתביעה, שלא נענו בראש פתוח ולגופו של עניין. הגדילה התביעה לעשות כשמצאה לנכון לדרוש את הרשעת סבקו ווינשטיין בשיבוש מהלכי משפט, רק משום שניסו לאסוף ראיות כדי להוכיח את חפותם.