בימים אלו יצא אל מדפי ספריות הדי-וי-די ברחבי הארץ סרט שיימצא די מבוקש בקרב קהילת שוכרי הסרטים הותיקה, חובבי הז'אנר ובעיקר אלה שצפו בו בקולנוע ופשוט חייבים לראותו בפעם השניה - "1408" (הפצה פורום פילם), סרט האימה החדש מבית היוצר של סטיבן קינג, שהצליח לנער את תפיסתינו חסרת האונים (ואפילו המגוחכת) שבסדרת סרטי המסור ודומיו. ראו הוזהרתם: אפקטיבי.
מייק אנסלין הוא סופר המתמקד בתופעות על טבעיות, שהחליט לחקור את חדר 1408 הידוע לשמצה במלון בניו-יורק. הוא מתאכסן בחדר כדי להפריך את השמועה כי אנשים שנכנסו לא יצאו ממנו חיים ולא החזיקו מעמד יותר משעה. למרות הפצרותיו של מנהל המלון כי השהייה מסוכנת, אנסלין נחוש בדעתו להוכיח כי סיפורי הזוועות לא קרו.
מייקל האפסטרום ("מחיר הבגידה"), במאי שוודי עולה, מצליח להימנע מהאופי האמריקני שבקלות היה מפוצץ הכל ב-"1408" ומביא עימו מטען שונה ועשייה אצילית נבדלת, לסיפור מן השורה, שתחת כל ניצוח אחר, יכל להסתיים בכי רע.
"1408" אינו סרט מפחיד. למען האמת, ראיתי יותר מדי סרטים זולים ורעים שהצליחו לעורר בי תחושות בעתה ואימה מחרידות הרבה יותר. אך בכל זאת יש משהו אחר ב - "1408" שקשה להתעלם ממנו. מין נוכחות קולנועית מרגשת שכזו. לומר שזה הקונספט? קשה להאמין.
על אף שמדובר בסיפור מקורי קצר ממוחו הקודח של אשף רבי המכר הבינלאומי, סטיבן קינג, המעשייה כשלעצמה די חלודה, מעוסה ומעייפת עיניים. אני כמעט משוכנע שהחלק הארי של ההצלחה נובע קודם כל מליהוק קולע.
ג'ון קיוזאק ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "משחק המושבעים") מביא כהרגלו את פניו הנפולות, האדישות ומשתחל לנעליו של הסופר הסקפטי, מייק אנסלין, בקלות משכנעת ובלתי משתמעת לשתי פנים. אפילו סמואל .ל. ג'קסון, שדואג לצוץ בכל פעם שגלגל פילם מתחיל לנוע, ממלא את תפקיד מנהל מלון "דולפין" באופן כמעט מושלם.
אך למרות שליהוק אכן עושה את רוב הסרט, קשה לומר כי זו הסיבה היחידה שהעניקה לסרט את הפלוסים שלו. נראה כי הניסיון שרכש האפסטרום בבימוי סרטי אימה בשבדיה רק תרם לו.
"1408" מצליח להעביר אותנו תהליך רגשי, אנושי, תת-הכרתי, איטי, יסודי ועמוק באינטרקציה ישירה עם הדמות הראשית. שכן כמוה, גם קהל הצופים סקפטיים למדי ודי קשה להפתיע או לרגש אותו באלמנטים קולנועיים ארכאיים. לכן, כאשר שני קצוות המשוואה מגיעים מנקודה התחלתית משותפת, קל למשוך את הקהל כמעט לכל מקום מבלי להסביר לו יותר מדי. וזה עובד. זה פשוט עובד.
"1408" משתמש בכל האמצעים והאלמנטים שראינו כבר מאות פעמים בעבר, אם לא יותר. חזיונות, תעתועים, שדים ורוחות, משחק בין מציאות ודמיון, מטען משפחתי סטנדרטי ודי יבש, אבל משום מה, הפעם, כל ה'נורמה' הזו מצליחה לקבל משמעות שונה לחלוטין.
בהתייחס לשחקן הראשי, לטון ואופי העשייה של האפסטרום (שנמנעת מלהעניק במה או יתר חשיבות לאלמנטים הפרועים והילדותיים שבעניין, אלא לוקחת את כולם כאמצעי להשגת מטרה נעלה יותר) אותם אלמנטים שחוקים מצליחים להיערם אחד על גב השני וליצור אמוק עצום של תחושות שאוחז בנו חזק בעורף רק בדיעבד.
בימתו המרכזית של "1408" והשפעתו על הצופה, דווקא נמדדת "אוף סקרין", מה שנקרא, ולא במהלך החוויה עצמה, כשכבר כל התחושות והמראות המטרידים מחלחלים ונטמעים עמוק עמוק בגב אונות המוח. הישג עצום לסרט, שבמקרה של הז'אנר הנוכחי, סבלנותו של הצופה בדרך כלל פוקעת מיד בתחילת ההקרנה.
אז נכון שהפחד כשלעצמו אינו תופס פיקוד, ולמעט מספר מצומצם של הקפצות, יהיה קשה לעבוד על מוחינו העמוסים בנסיונות דומים מסרטים עברו, אבל כשמבינים שזהו לא העיקר ב"1408" ומצליחים לקבל ממנו באופן יסודי ובוגר תחושות אחרות ולא פחות אפקטיביות, כמו - קלסטרופוביה, דיסאוריינטציה, פאניקה, חרדה, מתח, לחץ ובלבול - זה מעל ומעבר.
"1408" מצליח איפה שהרבה ניסיונות אחרים כשלו. אתם תצאו מהסרט עם מטען כבד של תהיות, מחשבות ולא מעט מראות מטרידים, שכן זה כבר הרבה זמן שסרט לא הצליח לחדור לכם אל התת מודע באופן כל כך מודע.
