בקרב סוחרי הרהיטים העתיקים של שוק הפישפשים ביפו, ידוע סלבדור בן-מאור כ"אורים ותומים" של הענף, ולא בכדי. כבר ארבעה דורות, מקיימת משפחתו עסקים נרחבים ברהיטים ישנים-נושנים בשוק הפישפשים של פריז.
את הידע המקצועי שלו רכש סלבדור, כיום תושב הרצליה, מאבותיו, בהיותו בעליה של חנות רהיטים פריזאית בעלת מוניטין. מאז עלותו ארצה, הוא נחשב כאן לאחד המעטים בענף היודעים להבחין בין רהיט עתיק מקורי לבין חיקוי מסוגנן, ובשל כך נהגו תמיד עמיתיו למקצוע להתייעץ עימו חדשות לבקרים. גם לקוחותיו סמכו עליו בעיניים עצומות, עת רכשו אצלו רהיט עתיק.
בלי מרכאות:
על אף עסקי המשפחה המשגשגים בפריז, חיסל סלבדור את עסקיו בעיר האורות, עלה ארצה יחד עם רעייתו ובתו, והגשים בכך את משאת נפשו משכבר הימים, הוא פתח בלב שוק הפישפשים היפואי חנות לרהיטים עתיקים לסוגיהם, כשהוא מייבאם מצרפת, מולדתו.
הוא אינו מצטער אף לרגע על מעשהו. אומנם ביפו, אין העסקים פורחים כבפריז, מה גם שכאן יש לו רק מעט-מזעיר ממה שהיה לו שם, אך הכמיהה לישראל, הכריעה אצלו את כף המאזניים. כי סלבדור הוא, בעצם, מה שנקרא "ציוני בלי מרכאות".
בפעם הראשונה עלה ארצה מצרפת בעיצומה של מלחמת השחרור, כמתנדב למח"ל. שנתיים תמימות שירת אז בצבא, ובתום שירותו בארץ חזר לחיק משפחתו שבפריז, כדי להשתלב שם בעסקים המשפחתיים בענף הרהיטים.
עומס העתיקות:
אלא שהשנתיים בישראל עשו את שלהן, ובליבו גמלה ההחלטה לחזור לכאן בבוא היום. מאז חלפו עשרות שנים, וסלבדור הגשים את החלטתו הלכה למעשה. בחנות הרהיטים שלו ביפו, הכורעת תחת עומס ה"ענתיקות" הרבות, אפשר למצוא שידות, מיטות, מערכות-ישיבה, ויטרינות וארונות, כמו גם סקרטרים, שעונים ומכשירי טלפון עתיקים, ועוד כהנה וכהנה, רהיטים מן המאה ה-19 ומראשית המאה ה-20.
לכל רהיט אילן היוחסין שלו, וסלבדור חי את סיפורו כמי שקשור בו בכל נימי נפשו. את הרהיטים הוא קונה ממשפחות צרפתיות, בפריפריה של פריז, שעימן הוא מקיים קשרים הדוקים, ומוכר אותם, לדבריו, במתח רווחים נמוך. אין ברירה אלא להאמין לו, כי אחרי ככלות הכל, מי מבין יותר ממנו בריהוט עתיק?
