בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור של שני יוצאי העיר סיביו שברומניה, אברהם יונגרייז, בן 78, ואשתו שרה, בת 77, על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שלא להכיר בהם כנכים על-פי החוק, בנימוק שהם לא הביאו די ראיות לכך שסבלו מ"שלילת חופש" בזמן השואה.
הזוג יונגרייז טענו כי כל אחד מהם בנפרש נאלץ לחיות חיי מסתור בשנות המלחמה. ועדת העררים דחתה את תביעתם להכיר בהם כנכי רדיפות הנאצים בשנת 2004, בשל דלות הראיות שהציגו. הוועדה ציינה כי הבעל לא העיד כלל לפניה וכי לא ניתן להסתמך בעניינו על עדות רעייתו, מאחר שהם הכירו זה את זו רק לאחר עלייתם לישראל, בתום המלחמה. אשר לאישה, נקבע כי תיאורה היה מבולבל מאוד וכל שעלה ממנו לא הגיע לכלל "שלילת חרות".
הוועדה ציינה כי הטענה בדבר חיי סתר במרתף חשוך כל תקופת המלחמה, אינה מתקבלת על הדעת, מה עוד שהאישה שינתה את גרסאותיה ביחס לתקופות ולמקומות, וכך פסקה לגבי הטענה כי כל יהודי סיביו הסתתרו בתקופת המלחמה.
אשר לבעל קבעה הוועדה כי לא עלה בידו להראות שמציאת מסתור בביתו של טוחן נוצרי, בתנאים הקשים שציין בעדותו מהווים שלילת חופש.
מיהו נרדף? פסק הדין של בית המשפט המחוזי התבסס על ההבחנה שהחוק עושה בין אנשים שחירותם הוגבלה לבין מי שחירותם נשללה. רק מי שנרדפו בתחומי הרייך השלישי ומוגדרים כ"מוגבלי רדיפה" זכאים הכרה כנכים. לעומת זאת, מי שנרדפו במדינות שפעלו בהשראת הנאצים, כגון רומניה, זכאים להכרה כנכים רק אם חירותם נשללה. לפי פסק דין של בית המשפט העליון, יהודי רומניה שגורשו מבתיהם לא סבלו מ"שלילת חירות", שכן הורשו להגיע ליעד הגירוש באופן עצמאי ובלא משמר מזוין.
בני הזוג טענו כי ועדת הערר התעלמה מהוכחות מדעיות, לרבות ספרו של ההיסטוריון ד"ר ז'אן אנצ'ל שבו נכתב כי העיר סיביו היתה מקום מושבה של המפקדה הגרמנית הדרום מזרחית וגם של מפקדת "ההיטלריוגנד", וכי טרנסילבניה היא ארץ הגרמנים. הספר מתאר גם את תלאות היהודים בעיר בעת הכיבוש.
המדינה דבקה בהלכה שנפסקה כי במדינות עצמאיות כמו בולגריה, רומניה והונגריה התנאים להכרה כ"נרדף" הוא שהתובע היה נתון ב"שלילת חופש" ולא ניתן להסתפק בתנאים המוגדרים כ"הגבלת חופש".
"לא הוכיח שהחשש שלו היה בר היגיון"
בפסק הדין שדחה את ערעור בני הזוג, כתבו השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ושרה דותן כי תצהירי העדים מטעמה של האשה אינם מספקים כל מידע עליה בתקופת המלחמה. אחד מהם שמע מדודו שהיא ומשפחתה נלקחו מביתם. האחר טען כי בעת הכיבוש נאלצו יהודי סיביו להסתתר, אך הוא עצמו לא היה בעיר כל המלחמה כיוון שברח ממנה.
לגבי טענת הבעל כי טוחן נוצרי החביא אותו באחד המרתפים בתנאים בלתי אנושיים וכי במשך היום נאלץ לעבוד בעבור הטוחן בתפירת שקי קמח, בעודו שרוי בפחד מהטוחן ומהחיילים הגרמניים, קיבלו השופטות את קביעת ועדת העררים כי גם אם התיאור נכון אין בו "שלילת חירות". "מקובלת עלינו עמדת הוועדה כי על-מנת ששהייתו אצל הטוחן תוכר כחיי סתר המהווים שלילת חופש, היה על יונגרייז להוכיח כי החשש שבשלו הסתתר אצל הטוחן היה בר היגיון".
השופטות קבעו כי מן הספרות שעיינו בה עולה כי הוועדה גם צדקה כאשר קבעה כי "הטענה שלפיה כל יהודי סיביו נמלטו מפחד הצורר הנאצי, אין לה אחיזה במציאות".
השופטות גם קבעו כי יונגרייז "לא הביא ראיה כלשהי המאששת את טענתו שלפיה החשש ממעשי האלימות היה חשש אובייקטיבי. מנגד, הוצגו מסמכים מפנקסי הקהילה מהם מצטיירת תמונה שונה".
