בית המשפט העליון דחה (יום ד', 6.2.08) את ערעורו של הצייר דוד אביבי על הרשעתו במעשי אונס ומעשים מגונים במרמה שביצע בחמש נשים שנענו למודעה שפרסם ושימשו בביתו מודל לציור בעירום. כמו כן השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל ועוזי פוגלמן גם דחו את ערעורו של אביבי על חומרת עונשו, 6 שנות מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי, וחיובו לשלם לכל אחת מהן פיצוי בסך 5,000 שקל.
המעשים אירעו ביולי-אוגוסט 2003. בית המשפט המחוזי קבע כי חלק מהמעשים המגונים בוצעו שלא הסכמתן של הנשים, חלקם תוך טענת מרמה שנגיעותיו בהן הן חלק אינטגרלי של עבודתו האמנותית, לרבות נגיעה באיבריהן האינטימיים, משיחת אברי מינן בשמן תוך החדרת אצבעות לאיבר המין, ובחלק מהמקרים, הנחת ידה של אחת מהן על איבר מינו, נשיקות באיברים אינטימיים ואף קיום יחסי מין מלאים בלא הסכמה.
התביעה הביאה עד מומחה, שיר שבדרון, מרצה בבית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב "שנקר" , שקבע כי לנגיעותיו של אביבי בנשים לא היה דבר עם עבודתו האמנותית.
אביב טען כי מעשיו בוצעו לצורך עבודתו האמנותית וכחלק בלתי נפרד ממנה, ותמיד בהסכמתן המלאה והמודעת של הנשים. מטעם ההגנה העידו,שלושה עדים שהוגדרו כמומחים לאמנות שחיזקו את טענתו שהנגיעות במודל נחוצות: איוי פוליג, אמנית; שאול נמרי, אמן ומורה לציור; וראובן גרוס, אמן העוסק בצילום ודפוס אומנותי.
"לא מגונה" בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי למעשה, אין צורך להכריע בשאלה העקרונית של נחיצות הנגיעות לעבודתו האמנותית של אביבי, משום שהוכח כי הוא לא פעל ממניעים אמנותיים אלא ביצע את מעשיו מתוך מניעים מיניים גרידא. בית המשפט הסביר כי אילו היו מניעיו של אביבי אמנותיים באמת ובתמים, היה טורח לבקש את הסכמתן מראש. כמו כן קבע בית המשפט כי אביבי עצמו לא הצליח להסביר מה הייתה מטרת נגיעותיו, ומדוע לא אפשר למודליסטיות למשוח את השמן ולהתאים את זווית גופן לציור בכוחות עצמן. גם הסבריו של אביבי על אופן עבודתו לא עלו בקנה אחד עם הטענה בדבר נחיצות הנגיעות.
בערעורו טען אביבי בין היתר כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של מעשים מגונים משום שמעשה מוגדר בחוק "מגונה" רק אם נעשה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". לטענתו, מעשיו לא נעשו לשם כך אלא כדי לשרת את עבודתו האמנותית. אבל השופט פוגלמן כתב בפסק הדין שדחה את הערעור כי אביבי עצמו הודה במשפטו וגם בערעורו כי עשה את המעשים "כדי להיכנס לאווירה הארוטית". גם על סמך הראיות, נקבע בבית המשפט המחוזי, כי הוא לא פעל ממניעים אמנותיים אלא ממניעים מיניים גרידא.
עוד טען כי לא היה מקום לקבוע כי פעל במרמה שכן הדבר לא הוכח. אבל השופט פוגלמן תמך בעמדת בית המשפט המחוזי כי כדי להוכיח את קיום המרמה, לא היה צורך להוכיח כי אביבי טען באוזני הנשים כי ציירים אחרים עובדים באופן דומה, וניתן היה להעביר את המסר גם בהתנהגות, מה גם שהנשים היו חסרות כל ניסיון קודם בדוגמנות עירום.
"לא רימיתי" אביבי גם טען כי בניגוד לפסיכולוג פלח שבעניינו נקבע כי נוצרו יחסי תלות של המטופלות שלו כלפיו, היו הדוגמניות של אביבי חופשיות, בכל שלב, לעזוב את דירתו ומכאן שלא היו שרויות במצב של רמייה.
אבל השופט דחה טענה זו וציין כי בית המשפט המחוזי קבע כי ארבע מהנשים הסכימו לביצוע מעשיו של הצייר בגופן רק משום שסברו כי אלה מבוצעים לשם עבודתו כצייר, למרות שמעשיו כוונו, למעשה, לתכלית מינית.
גם בערעור על חומרת העונש לא מצא השופט פוגלמן כל ממש. "אביבי חטא בביצוען של עבירות מין חמורות, אשר בוצעו בדרכי מרמה ותוך ניצול תמימותן של נשים אשר נקלעו לדירתו שלא בטובתן. הוא לא בחל בכל אמצעי על-מנת ליצור את מצג המרמה שהציג לפני אותן נשים, ועשה ככל שביכולתו להסוות את מניעיו המיניים באצטלה כוזבת של צורך אומנותי. לכך יש להוסיף את העובדה שמעשיו בוצעו באופן שיטתי ומתוכנן ובמספר רב של נשים שאת רצונן החופשי ואת האוטונומיה שלהן ביטל למען סיפוק יצריו".
