אם להודות על האמת, בתור הרצליינית, אני לא מתה על הרצליה פיתוח. כלומר, לא הייתה לי התנגדות לרכוש שם איזה בית עם חמישה מפלסים וכיוון אוויר אחד. לים. אבל בכל הנוגע לבילויים במקום, לא נראה לי. מצד שני, להיכנס לתוך תל אביב זה גם לא מי יודע כמה עונג שבת. על אף העובדה שאני אוחזת, קרוב ללב, בסלופארק, איזיפארק, כרטיסי חנייה ויחסים הדוקים עם מוטקה מהבוטקה בחניון תל אביבי מאולתר, איכשהו אני תמיד נופלת על הצד ברחוב שאסור לי לחנות בו ולפעמים, אפילו למוטקה היקר אין מזור לבעיותיי. מצד שלישי, אני רעבה. כל כך רעבה שהפיקה בברך שלי כבר מדגדגת, הריאה מרשרשת והאוזן מגרדת. אז החלטתי לחפש מקום קל"ב. אי שם במרכז הרצליה.
"נובלה - קוראים בקפה" עשה לי טוב. משהו בשם הזה העיר את חושיי. אני לא יודעת אם היה זה הרעב המקרקר או השם המפתה, שגרם לי לשקול ברצינות רבה לקרוא לבתי הבכורה שתבוא מתישהו "נובלה". מכל מקום, עד שזה יקרה, מוטב שאוכל קודם. שרקתי לחברה שגרה בתל אביב (כן, יש לה תו אזורי!) שתבוא לאסוף אותי למקום בו עדשים אדומות מדברות ומטבח ביתי מזמר. מהרגע שזו אספה אותי, חלפו כשלוש דקות עד שהגענו למקום, כולל חנייה. וזה, חברים, עונג שבת אמיתי.
בטני מאיצה בי להיכנס בסערה למקום, אך הצצה קלה בחלון הזכוכית של בית הקפה גורמת לי להאט. תחושה שאני נכנסת למטבח של מישהו. מראה המקום נע בין המטבח של אמא לסוג של גלריה בניחוח וינטאג'. המקום, כשמו הוא, עוטף עצמו בערימה של ספרים לקריאה, להשכרה ולמכירה. לצד כאלה המסודרים במדפים, ישנה גם שידה (אמיתית. כמו שיש בבית) עם חוברות שירה, ספרי קפה וערימה של מילים אשר מונחת בנונשלנטיות ומזמינה אותנו לפתוח את הראש ולקרוא. מנורות בגוונים חומים וחמים תלויות מהתקרה ושולחנות לבנים מרובעים מזמינים אותנו לשבת.
אסנת, הייטקיסטית לשעבר ומקימת המקום, מקבלת את פנינו. אני ממהרת להזמין את "מאוחר בבוקר" (44 שקל) - שתי ביצי עין אפויות על מצע של עדשים כתומות ואורז בשום וכמון, כשבצד ממתינה לה קערה של שמנת חמוצה. כשאקבל את המנה לא זמן רב אחר כך, אסנת תסביר לי שמדובר בארוחת בוקר מאוחרת שנהגה לאכול בבית אמה בימי חמישי. בינתיים, קולות של מטבח ברקע, פתיחת מקרר ודלת של תנור, משחק עם סכו"ם וריחות טריים. ברקע, מתנגנים צלילים נעימים של נורה ג'ונס וכיאה לשתי קצ'קעס, אנחנו נכנסות לשיחת עומק של בנות. "שמעת על רינה? השמינה! או-הא כמה השמינה. ולא, היא לא בהריון. וידאתי". השיחה נפסקת לאלתר כשהמנה מגיעה. השמנת עושה את העבודה בגדול. החברה שלי כבר מריירת ומבקשת את מחבת הפסטה פנה האפויה בתנור (44 שקלים). גם זו לא מאכזבת ומגיעה זמן קצר לאחר מכן, במחבת ביתית לוהטת. אנחנו מקבלות ערימה של גבינה מוקרמת שכמעט וגורמת לנו שלא להרוס את המנה. אבל הרסנו. נעצנו מזלגותינו ולא הפסקנו. מדובר בפסטה עם תרד (נתון לבחירה, כמובן) עם גבינה פטה, פרוסות עגבניה והדובדבן הוא ללא ספק הצפתית הקשה המגוררת מלמעלה, שהופכת את הכל למעדן קלורי בלתי מעורער. סלט אנטי-פסטי (39 שקלים) בצד עזר לנו לבלוע את כל התענוג.
לסיום, ירדנו לקומה התחתונה לשאוף קצת תרבות בגלריה, שמצידה האחד ספריה ארוכה עם ספרים ובמרכזה שטח פתוח, שולחן גדול וכסאות. מסבירים לנו כי מתנהלים שם ערבי חברה וקריאה, סדנאות כתיבה יוצרת וכדומה. כשהגעתי הביתה, או נכון יותר התגלגלתי עם כרס פסטה, התיישבתי על הספה כאבן שאין לה הופכין וסיפקתי את התיאבון השני שבא אחרי האוכל - התחלתי לקרוא את החדש של אשכול נבו.
