במקום ללכת סחור סחור, אני מעדיפה ללכת דוך ולדבר שנייה על בעיה נשית קיומית, שמקומה מיד אחרי חזיית פוש-אפ וזינוקים בעלייה.
אני מדברת כמובן על הקשר העדין שבין אישה לפחמימה. מצד אחד, תשאלו כל אישה ברת דעת על המאכל האהוב עליה והיא תגיד לכם פסטה. מצד שני, פסטה (ובמיוחד בטטה, ארבעה סוגי גבינות ושמנת) יורדת לחיים האישיים של כל אחת מאיתנו כשהיא מגיעה לירכיים. אז אנחנו אוכלות סלט. ובלילה, כשאף אחד לא רואה, אנחנו מבשלות מהר מהר פסטה, רוקחות רוטב של עגבניות ורסק עגבניות ועוד קצת עגבניות ומעניקות זילוף קל של שמנת מתוקה 15 אחוז. ואז אנחנו מבינות שזה פשוט לא מספיק, אז אנחנו מרסקות באגרוף עצבני את כל קופסת השמנת לתוך הרוטב ושוכחות את אלוהים. למחרת, אנחנו כמובן מתחילות את הבוקר עם מעדן 0 אחוז בטעם של כלום.
ובכן, ביום חמישי האחרון, החלטתי להתכחש לירכיי הרוטטות ולהפסיק להסתתר מאחורי סיר של פסטה ביתית ומחורבנת. לבשתי על עצמי את הטייטס הכי צמודים שיש לי, אספתי את הבחור המורעב והובלתי אותו למסעדה איטלקית עם נוף לים, "בוקצי'ו" הוותיקה (כבר 17 שנה!) ברחוב הירקון בתל אביב. כל הדרך, הקשבנו למוזיקה ולקרקורי בטני, שהשתלבו נפלא ביחד, והחזקנו אצבעות שנמצא חניה ומהר. ומה אתם יודעים? מצאנו חניה ומהר. תקראו לזה צירוף מקרים קוסמי, "הסוד" או פשוט הסדר החנייה שיש למסעדה עם חניון צמוד. אנחנו קראנו לזה "אה, מה? איך? וואללה?", חניתי במהירות ונכנסנו למסעדה בנונשלנטיות של פרה בהודו (אגב, זה לא סתם דימוי. הן באמת נונשלנטיות).
המקום היה עמוס בתיירים, במקומיים ובתיירים מקומיים מהפריפריות. בין העברית לאנגלית המצוחצחת, לנתנייתית והצרפתית המזמרת, היו גם הרבה קולות של מזלג מלטף סכין וכפית נוקשת בצלחת. גלגלולי צחוק רמים נשמעו מהשולחן הסמוך, בו ישראלי עם אנגלית כושלת ניסה להצחיק את חבריו מאמריקה. "נעים כאן", אני אומרת למורעב.
בוקצ'יו מעניקה אווירה מאוד ביתית, אך לא כזו שתגרום לך להוריד נעליים ולאכול בידיים. משהו כמו המטבח של דוד עשיר רחוק. אתה מרגיש נינוח אך מכבד את הבעלים. פסלים של בעלת המקום, ניצה בן שלום, מעטרים את המקום. תאורה עמומה ומוזיקה קלאסית שמתערבלת עם מוזיקה אירית מעניקה את הפסקול לארוחה. למנות הפתיחה אנחנו מבקשים אנטי פסטי (45 שקל) ופטה כבד עוף (45 שקל). לא היה לנו שום אנטי לפסטי הראשון. הוא מגיע עם נקניקים ומלאי של לחמניות קטנות, חמות וטריות. כבד העוף מארח טוסטים ורוטב מתקתק של סילאן ואגוזים. ואם אתם לא בעניין, אז דעו שסילאן הוא הדבש החדש (גם בסלנג. נסו זאת בבית. מה קורה? "הכל סילאן, אח שלו"). מכל מקום, המנות סידרו לנו את הקצה הימני בקיבה וחיכינו למנות העיקריות. אני הזמנתי קטסלנה עוף (50 שקל), השם של המנה אולי שובר קצת שיניים אבל נותן לי הרגשה של חו"ל. הטעם היה מדהים; שילוב של עוף, יין ורוזמרין יצר רוטב מתקתק ששיחק עם אטריות הפנה. המורעב לקח את רצועות העוף במרסלה (65 שקל), שהגיעו על מצע של פירה. מסוג המנות שנראה לך שאין סיכוי שתהיה שבע מהן, עד שאתה פותח את הפה ואוכל לעצמך את הלשון. תרתי משמע.
בין מנה אחת לשנייה, אנחנו מטים אוזן ומקשיבים לשיחה של הזוג האמריקני המבוגר ממולנו שמתעניין בגילה של המלצרית, בצד השני יושב לו זוג צעיר שרוכן האחד מעל השני כשבינהם מפריד רק קרם ברולה. אבל אז מגיע הקינוח שלנו והם כולם מתפיידים מטווח הראייה שלנו. הזמנו מעדן חלבה ומרנג אגוזים (30 שקל). למה? כי שוקולד כבר נמאס וחלבה זה כמו טחינה, אז זה דיאטטי או משהו כזה. כעבור שלוש שניות פלוס מינוס, הוא כבר לא היה שם. ואם זאת לא דיאטה מהפכנית, תקראו למירי בלקין ללשכתי.
רגע לפני שעזבנו, הבטתי אל הרחוב התל אביבי כל כך כשמבטי נתפס על זוג שעמד ברמזור. הם נראו כל כך מאוהבים. הוא כרך את זרועו סביב בטנה וכבר דמיינתי איך היא סיפרה לו לפני רגע שהם הולכים להיות הורים. הם נראו זחוחים מאושר וכל כך רציתי לרוץ אליהם ולומר להם מזל טוב אבל אז הבחנתי בחתיכת חלבה על הצלחת שהעזנו לשכוח וחזרתי להיות הנרקסיסטית שאני.
