ביום 12.02.08 קבעה השופטת דורית רייך-שפירא, כי לאחר עריכת האיזונים הצריכים ושקילת האינטרסים הרלוונטיים, הגיע בית המשפט למסקנה שהנאשם הרים את נטל השכנוע, כי הנזק שייגרם לו עקב הותרת ההרשעה על כנה, עולה על הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי במיצוי הדין.
רו"ח גולדברג ("הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות, בהטרדה מילולית מינית של שתי מזכירותיו, עבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) בצירוף סעיף 5(א), לחוק מניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 (להלן": "החוק"). מייד לאחר מתן הכרעת הדין, עתרו הנאשם ובא כוחו לעשות שימוש בסמכות שבסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") ולבטל את ההרשעה. בהסכמת התביעה, הופנה הנאשם לשירות המבחן, שהתבקש להכין תסקיר בו תיבחנה השפעת ההרשעה בפלילים על עתיד הנאשם והאפשרות לבטלה, בהתחשב במכלול נסיבותיו האישיות.
בית המשפט ציין, כי מי שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי יורשע בדינו. בהרשעה הפלילית החברה מביעה את סלידתה ממעשה העבירה שביצע העבריין. ויודגש - נאשם הבוחר לנהל הוכחות ממצה זכותו על-פי דין, ואין לבוא אליו בטרוניה על רצונו להילחם על חפותו. סעיף 192א לחסד"פ מסמיך את בית המשפט לבטל הרשעה טרם מתן גזר הדין, ולהסתפק במתן צו מבחן ו/או צו שירות לתועלת הציבור. גם בהקשר זה המבקש לבטל הרשעתו לאחר משפט הוכחות חייב להרים נטל כבד יותר של שכנוע כדי שבית משפט יענה לבקשה ויבטל את ההרשעה. ויודגש - השימוש בסמכות ייעשה במקרים נדירים וחריגים בלבד.
בטרם החלטה אם מקרה מסוים נכנס לגדר המקרים החריגים בהם מוצדק לבטל הרשעה, בית המשפט שוקל את מהות הכישלון והפגיעה בציבור אל מול איכויותיו האישיות, האנושיות והמקצועיות של הנאשם, פועלו ותרומתו לחברה, ומאזן ביניהם.
בית המשפט ציין, כי לעיסוקו או למעמדו של הנאשם אין משקל מכריע. אדרבא, לעיתים מצופה ממי שהוא מארזי החברה קוד התנהגות מופתי שישמש דוגמא חיובית לאחרים. בפועל הצורך להרשיע אנשים רמי מעלה איננו נדיר במחוזותינו. הותרת ההרשעה במקרה שבדיון, יש בה, על פני הדברים, לקדם יישום התכלית שבסיס החוק, להגן על עובד מפני הטרדות הממונה עליו. עם זאת, בשלב שלאחר הכרעת הדין, נשקלים האינטרסים במדדים שיוחדו לשלב זה, חלקם לפנים משורת הדין.
בית המשפט ציין, כי בין יתר שיקוליו בחן את העובדה שההליך הפלילי וההרשעה בתיק, הביאה את הנאשם לתובנה והפנמת הצורך בטיפול; העובדה שהנאשם החל לקבל את הטיפול שהוא זקוק לו; המחילה שהמתלוננות מחלו לו והסכמתן שאין לפגוע בו יותר; הצער והחרטה שהביע; האינטרס הציבורי בשיקום הנאשם, שהוא אדם בעל פוטנציאל חיובי מוכח. לאור האמור ולאחר עריכת האיזונים הצריכים ושקילת האינטרסים הרלוונטיים, הגיע בית המשפט למסקנה שהנאשם הרים את נטל השכנוע, כי הנזק שייגרם לו עקב הותרת ההרשעה על כנה, עולה על הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי במיצוי הדין. האינטרס הציבורי ייצא נשכר במקרה זה באם לא תגרם לנאשם פגיעה חמורה נוספת, ביטול הרשעה יעשה טוב לו ולכלל הציבור כולו.
