בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק בפסק-דין תקדימי כי אם אדם מאמין שכלב עומד לתקוף אותו, והוא נופל בשל כך, בעל הכלב חייב לפצות אותו אפילו אם הכלב לא נגע בו כלל. השופטים ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי ויהודית שבח קיבלו ערעור של תושב תל אביב על דחיית תביעתו נגד בעל כלבה שגרמה לו ליפול ולפרוק את כתפו.
השופטים ציינו כי במקרה הנדון פגעה הכלבה בפועל באיש, אך הוסיפו כי הכלל הוא שגם אלמלא פגעה בו היה זכאי לפיצוי, משום שהחוק מטיל על בעלי כלבים "אחריות מוחלטת".
מפסק הדין עולה כי ב-9.9.99 הלך יהודה בן יהודה עם אחותו גליה בן יהודה ברחוב אדם הכהן בתל אביב. באותה עת, הלך אלדד אפרוני מלווה בכלבתו "בנג'י" באותו הרחוב. סמוך לבית ספר גרץ נפגשו דרכיהם של בן יהודה, אפרוני ו"בנג'י". בסופו של ה"מפגש" פונה בן יהודה באמבולנס לבי"ח איכילוב בחשד לפריקת כתף שמאל.
בן יהודה הגיש תביעה נגד אפרוני וטען כי הלך ברחוב ולפתע רץ כלב לעברו קפץ עליו והפילו ארצה. בכתב ההגנה טען אפרוני כי בגלל בן יהודה החליק ומעד מטרים אחדים ממנו ומכלבתו.
בית משפט השלום בחן אם הוכיח בן יהודה קשר סיבתי בין הפגיעה בו לבין הכלב, וקבע כי גם אם רצה "בנגי'" אל בן יהודה, הסבירות מורה כי בתנאי הסביבה, קפיצתו של בן יהודה היא זו שגרמה לנפילתו. בית המשפט מצא את גרסתו של בן יהודה שהוא קפץ, הכלבה קפצה והם "התנגשו" באזור כתפו "תמוהה", שכן מדובר בכלבה קטנה. בית המשפט גם הביע תמיהה מדוע לא בחר בן יהודה לזוז הצידה כשהבחין בכלבה, במקום לנתר לגובה בעת חשיכה.
כמו כן נקבע שבן יהודה לא הוכיח בעזרת מומחה או וטרינר כי כלבה מסוגה של בנג'י יכולה לנתר גובה כה רב, ולכן לא הוכח כי הכלבה פגעה בו.
על כך ערער בן יהודה לבית המשפט המחוזי. הוא טען כי בית משפט השלום שגה כאשר קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבן יהודה לבין הכלבה, שכן האחריות של בעל הכלב אינה מוגבלת לנשיכה בלבד ודי בכך שהוכח כי היה מגע בין הכלבה לבינו.
אחריות חמורה בפסק הדין שקיבל את הערעור, ציין השופט ד"ר קובי ורדי כי מבדיקת העדויות של שני הצדדים עולה כי הכלבה אכן פגעה בבן יהודה. הוא ציין כי הסעיף לפקודת הנזיקין העוסק בנזקי כלב, תוקן ונקבעה אחריות מוגברת על בעלי הכלבים בלא צורך בהוכחת התרשלות בעל הכלב. "מדובר באחריות חמורה אשר מנתקת עצמה בהיקף זה או אחר מאשמו של המזיק". השופט הדגיש כי בנסיבות מסוימות עומדות לנתבע הגנות הפוטרות אותו מאחריות לנזקים שגרם כלבו. הגנות אלו מפורטות בפקודת הנזיקין: התגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים, הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. "היקף האחריות כולל כל סוג התנהגות שמקורו בכלב ואין צורך בקיומו של מגע פיזי, נשיכה של הכלב או פעולה תוקפנית שלו כלפי הניזוק", כתב השופט.
הוא הסביר כי מטרת התיקון הייתה להתמודד עם מקרים רבים של תקיפת עוברי אורח על-ידי כלבים. על-פי המצב החקיקתי לפני התיקון, היה התובע צריך לבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, אם עלה בידו להוכיח שכלב מועד תקף אותו, היה מוטל על כתפי הנתבע נטל השכנוע כי לא התרשל, ואם לא הוכיח התובע שכלב מועד תקף אותו היה עליו להוכיח את התרשלות הנתבע.
לעומת זאת, אחרי התיקון, אין עוד כל צורך להוכיח התרשלות של הבעלים כדי לזכות בפיצויים בגין נזקי גוף ואין אף צורך להצביע על התנהגות כלשהי של הנתבע הקשורה סיבתית לנזק אלא רק להראות שהנתבע הוא הבעלים של הכלב הפוגע ושהכלב גרם נזק גוף.
לגבי עניין הנדון הוסיף השופט ורדי כי "גם לא הוכח מגע בין בן יהודה לכלב, וגם אם הנזק אירע עקב פחדו של בן יהודה מהכלב, קפיצתו מפחד זה וחבלתו עקב נפילתו מקפיצה זו, גם בכך היה די".