שופטת בית משפט השלום בתל אביב דניאלה שריזלי זיכתה את חברת הבנייה והנדל"ן ברנוביץ, שפורקה בשנת 2004, ואת שלושת בעליה מרדכי ואריה ברנוביץ ויובל בן ארי, מאשמת אי העברת ניכויים למס הכנסה בשנת 2003, בסך 862,167 שקל, בלא הצדק סביר.
המחלוקת בין התביעה להגנה התמקדה בשאלה אם היה "הצדק סביר" למחדל. שכן, בעלי ברנוביץ הודו כי בתקופה הרלוונטית שימשו מנהלי החברה, וכי הסכומים שמדובר בהם נוכו ממשכורות שכירים ומתשלומים לספקים ולא הועברו לפקיד השומה. עם זאת, טענו באמצעות עו"ד גיורא אדרת, כי החברה נקלעה בתקופה הרלוונטית למצב חריג, שהביא למעורבותם של שלושה בנקים בניהול הפיננסי של החברה ולשליטה באמצעי התשלום. מצב זה גרם לשינוי מהותי במעמדם ואף נבצר מהם לדעת על המחדלים. למעשה, הייתה להם סיבה להאמין, לפחות עד נובמבר 2003, כי הניכויים הועברו לפקיד השומה כנדרש בחוק. בנסיבות אלה, היה הצדק סביר למחדלים. הם גם ציינו כי כאשר נודע להם בראשונה על המחדלים, עשו כל שביכולתם למונעם.
פקיד השומה בתל אביב טען לעומתם כי למרות מעורבותם של הבנקים בדרך זו או אחרת בניהול העסקי, לא חל שינוי במעמדם ובתפקידם, והם נותרו מנהלים פעילים ובעלי זכות חתימה. לפיכך, מוטלת על שלושתם אחריות מלאה למחדלים, ואין לראות במעורבות הבנקים כ"הצדק סביר" למחדלים.
מפקחת מטעם הבנקים בהכרעת הדין שזיכתה את המנהלים והחברה, כתבה השופטת שריזלי כי ממכלול הראיות, עולה כי ב-2003, נקלעה החברה לקשיי מימון. שלושה בנקים שליוו פיננסית את מפעלי הבנייה שלה, בנק הפועלים, הבנק לפיתוח התעשיה ובנק איגוד, סירבו להמשיך לממן את הפרויקטים שבנתה החברה, ואיימו בהקפאת הליכים. לאחר משא-ומתן, הותוותה בהסכמה תוכנית הבראה, בניצוחו של נציג הבנקים עו"ד צוריאל לביא. הוסכם כי שלושת המנהלים ימשיכו לכהן כמנהלי החברה בפועל, בלא שכר, וכן מונתה רואת החשבון עליזה שרון לפקח מטעם הבנקים על התנהלותה הכלכלית של החברה ועל התשלומים וההוצאות שלה.
רו"ח שרון, אישרה בחקירה הנגדית כי במרס-יולי 2003 שולמו הניכויים כנדרש, אך טענה כי לא הבחינה שלא הועברו הניכויים מאוגוסט ואילך ורק בנובמבר 2003 נודע לה מהמנהלים כי ניכויי אוגוסט וספטמבר לא הועברו לפקיד השומה. שרון טענה כי כי לא היה זה מתפקידה להחליט למי תשלם החברה תשלומים, וזה כולל ניכויי מס, וכי ההחלטה הייתה ונותרה בסמכותם של המנהלים.
ואולם המנהלים הכחישו בעדותם את גרסתה של רו"ח שרון בדבר משמעות התפקיד שמילאה רו"ח שרון בחברה. הם ציינו כי הבנקים כפו עליהם את רו"ח שרון וכי היא זו שאמורה הייתה לבדוק, ואף בדקה, כל שיק ושיק ושקלה אם לאשר את תשלומו ואם לאו. "מאז שהיא נכנסה לעניינים אנחנו בעלי זכות החתימה היינו בובות", העיד אחד מהם.
בדצמבר סיימה רו"ח שרון את תפקידה, ומייד לאחר מכן נכנסה החברה להליך של הקפאת הליכים, שבמסגרתו התחייבו הבנקים לשלם את חובות הניכויים לפקיד השומה וליתר הרשויות.
אין ראיות שהמנהלים ידעו השופטת החליטה לקבל את גרסת המנהלים, וקבעה כי "עקב מעורבותם של הבנקים, באמצעות רו"ח שרון, בענייניה של החברה, ולמעשה בכל שנת 2003, הפך מעמדם של המנהלים בחברה לרשמי בלבד, ככל שהדבר נוגע למסגרת העסקית-כלכלית. רו"ח שרון הייתה המוציאה והמביאה בענייני התשלומים שאמורה הייתה החברה לשלם, משמע: תשלומים לספקים וקבלני משנה, וגם תשלומים לרשויות המס ולביטוח הלאומי. הבנקים העבירו כספים וכיבדו שיקים רק על-פי הוראותיה של רו"ח שרון. בכך, היא ריכזה רו"ח שרון בידיה סמכויות שבעבר מוקנות היו לנאשמים מכוח מעמדם".
השופט הוסיפה כי טענת פקיד השומה כי המנהלים ידעו על המחדלים מיד כשנוצרו, ונמנעו מלטפל בהם, מחוסרת בסיס ראייתי ממשי. אין גם ראיה לטענה כי המנהלים פעלו כפי שפעלו במטרה להעדיף תשלומים אחרים כדי שלא תיעצר הבנייה.
"אני ערה להיקפו של חוב הניכויים לפקיד השומה - 862,167 שקל (ערך קרן), שאינו חוב מבוטל, ועל-פי מה שנאמר לי, למרות שחלפו ארבע שנים, לא הוסדר החוב עד היום. מכאן, מובן יחסה המחמיר של המאשימה כלפי הנאשמים. אולם, בכך לא די כדי להטיל עליהם אחריות פלילית. במיוחד כך, נוכח הנסיבות שהובהרו לעיל, ונוכח קביעותיי בדבר המצב החריג אליו נקלעו החברה והנאשמים, מצב שהביא לשינוי בסמכות הנאשמים לאשר תשלומים", כתבה השופטת שריזלי.
השופטת פסקה: "הגעתי למסקנה שהנאשמים האמינו, וכי היה בסיס סביר לאמונתם, שהניכויים משולמים, ועל כן, לפחות עד מחצית חודש נובמבר 2003, קיים הצדק סביר למחדלים". השופטת הוסיפה כי התרשמה שמנהלי ברנוביץ פעלו ועשו מאז אמצע נובמבר ועד להכרזת הקפאת ההליכים בחברה, להסרת המחדלים, ובכך נקטו בכל אמצעי סביר שעמד לרשותם למניעת הימשכות המחדלים.