שופטת בית משפט השלום בתל אביב יעל אחימן דחתה (יום ד', 5.3.08) תביעה שהגישו עורכי הדין יוסף ומשה קמר, המתמחים במקרקעין, נגד עיריית תל אביב להחזיר להם דמי ארנונה בסך כ-60,000 שקל, שלטענתם נגבו מהם יותר מהמותר. עורכי הדין חויבו לשלם לעיריה הוצאות בסך 5,000 שקל.
פסק הדין נוגע למשרדם של עורכי דין קמר ברח' האומנים 7 בתל אביב. הם החזיקו במשרד לפי הסכם שכירות מ-1.6.92, לשנים 2002-1992.
חיובי הארנונה נקבעו לפי שטח של 189 מ"ר, אך ב-25.12.92 השיגו על שטח הנכס לצורכי ארנונה וביקשו להקטינו ל-125 מ"ר. ההשגה התקבלה בחלקה, והשטח הופחת ל-154 מ"ר. ב-4.9.01 ביצעה העיריה ביוזמתה מדידה מחודשת והפחיתה את שטח הנכס ל-144 מ"ר, ואולם בו בזמן הגדילה העיריה את שטח החניה ב-11 מ"ר ל-71 מ"ר ואת חיובי הארנונה בהתאם.
תביעתם של קמר התייחסה לגביית הפרש חיובי הארנונה לתקופה מ-20.7.92 ועד ל-31.12.01 על השטח שהוקטן. הסוגיה המשפטית הייתה אם קמר זכאים להשבה רטרואקטיבית של חיובי הארנונה ביחס לתקופה שבה ניגבו שלא בהתאם לשטחו הריאלי של הנכס.
העיריה השיבה על כך בשלילה, כל עוד לא הוכחה כל רשלנות מצידה במדידת הנכס. לחילופין, ביקשה העיריה לקבוע כי קמר מנועים מלהעלות טענות מסוג זה מאחר שקיבלו עליהם את תוצאות המדידה של העיריה.
בפסק הדין כתבה השופט אחימן כי חובת ההשבה של גופים ציבוריים עוגנה בפסיקה, ובמקרים דומים, לא מעטים, חויבה הרשות המקומית בהשבה רטרואקטיבית של גבייה שנעשתה בשגגה.
העיקרון שנקבע הוא כי כאשר האזרח שם מבטחו ברשות ושילם סכומים שנדרשו ממנו מתוך הנחה שמדובר בדרישה חוקית, יוחזר לו כספו אם יתברר כי לא הייתה הצדקה לגבייתו.
שיהוי מובהק עם זאת, ציינה השופטת כי מאז נודע לקמר על דחיית דרישתם להשבה רטרואקטיבית של חיובי הארנונה עד הגשת התביעה חלפו יותר מ-5 שנים (2.5.02 עד 20.6.07). מהמסמכים שצורפו עולה כי קמר עוררו מחדש את זכאותם להשבת ארנונה ב-13.4.05 וחלפו שנתיים מפנייתם זו ועד להגשת התביעה.
השופטת שאלה אם פרק הזמן שחלף מאז מועד יצירת העילה, שהוא סירובה של עיריית תל אביב להשיב את ההפרשים בגין המדידה השגויה בשנת 2002, עד להגשת התביעה, מבטא שיהוי החוסם את הגשת התביעה להשבה.
השופטת קבעה כי מבחינה סובייקטיבית יש בהתנהלותם של קמר שיהוי מובהק, ומבחינה אובייקטיבית נראה כי חלוף הזמן פוגע באינטרס ההסתמכות של הרשות מבחינה תקציבית.
היא ציינה כיגם התנהלות העיריה כשלעצמה, אינה נגועה בזלזול או התרשלות בוטים. העיריה ביצעה את המדידה לפי בקשת קמר בשנת 1992 וקיבלה את השגתם של עורכי הדין באופן חלקי. מיוזמתה ביצעה זו בשנית בשנת 2001 מדידה מחודשת של הנכס ובעקבותיה, הפחיתה משטחו 10 מ"ר והוסיפה שטח חניה. העיריה סירבה אומנם להשיב את ההפרש, ואולם בה בעת לא ביקשה לגבות את הפרש החיוב על שטח החניה. במובן זה של הדברים, לא נראית התנהגותה כבוטה.
"בנסיבות אלה, ולאחר שקמר עצמם, בניגוד למצופה, לא פעלו למימוש זכותם מיד לכשעמדו על קיומה או בסמוך לכך, נמצא כי תביעתם נגועה בשיהוי" קבעה השופטת.
