פעמים לא ספורות הרהרתי באפשרות החזרה בתשובה. "מה כבר רע להם" חשבתי, מגלגל בראש את התרחיש בו אני מבלה את יום השבת באפס מעשה כשרק גישות תכופות לסיר החמין מפרידות אותי מהספה, את שעות הערב מעביר עם שידוך איכותי ממשפחה מיוחסת כתחליף הולם לניסיונות הקבועים להצליב מבטים בבר מעושן וחשוך עם בחורה מעושנת וחשוכה עוד יותר ומשתכשך באמצע השבוע בחוף פרטי בחברת גברים בלבד (טוב, על זה אני לא סגור).
אבל, מתוך הקדושה המחבקת, עולה ומתגנבת עננת חשש כבדה - מלבד העובדה שלא המציאו עדיין את הכיפה למאותגרי שיער, כמובן - שמתרכזת בתהליך הגמילה הקולינארי שאצטרך לעבור. לא עוד קלמארי מטוגן, הלאה הספריבס והשרימפס, וכמובן, הימנעות מכל מפגש עם חלב האם בקינוח לאחר מפגש עם הבן בעיקרית.
מהצפון הקרוב הגיעה הבשורה כי תפילותינו נענו. אני ואדומת השיער התבשרנו שהדרך לגאולה נסללה על-ידי ימאקה, מסעדת פיוז'ן חדשה יחסית של השף עדו שפירא מקייטרינג "קטלית", שנמצאת באזור הצפוני של הרצליה פיתוח ומגישה אוכל כשר ומגוון לכופרים וצדיקים כאחד, השבח לאל.
יצאנו אל הדרך, מקבלים בהכנעה ובאברי קצה קפואים את המלצת החורף התל אביבי - למכור כבר את הטוסטוס ולעבור לרכב עם דלתות ושמשה קדמית חוסמת רוח. חיוכה של המארחת בכניסה החזיר את החום לפנינו וקנה אותי על ההתחלה. היא הובילה אותנו דרך החלל המרווח, שנחתם בתקרה בעיצוב תעשייתי, אל שולחן שפונה אל קיר מראות. בסמוך אלינו נכח הבר שנראה נמוך מעט מהרגיל (ונוח יותר!) ומאחוריו מחיצה גדולה ושקופה שמאפשרת לראות את כל המתרחש במטבח. כבר בכניסה הבחנתי בתוך הקהל האקלקטי בכמה מחברי העתידיים (עוד נחכך כתף בכתף מעל אותו דף גמרא, אתם תראו) שבאו גם הם להתחזק בעזרת כמה נתחי אנטרקוט וקבב נצרתי.
הזמנו מיד שלוש מנות ראשונות: סלט עלים ירוקים עם פירות העונה ואגוזי מלך (28 שקל), סביצ'ה דג ים עם צ'ילי טרי, צנונית, גרידת לימון ובצל סגול (38 שקל) ומניפת טונה אדומה צרובה עם שמן שומשום על מצע של מלון, צ'ילי וכוסברה (48 שקל). שלוש מנות שהיוו פתיחה מצוינת ורעננה, שהציגה קשת של טעמים מיוחדים שהשתלבו בחן.
מכיוון שההתלבטות המתארכת שלי בין סינטת הקצבים (שהיא פשוט סינטה מובחרת, אגב) לאנטרקוט נגסה בסבלנותה של העזר נגדי, נעזרתי בהמלצת המלצרית ובחרתי במדליוני פילה בקר שלוו בפירה פטריות פורטבלו (108 שקל). אדומת השיער החליטה לשבור את הקו הבשרי והתחברה לפילה מוסר ים על מצע ירקות קלויים (89 שקל). בעוד אנחנו נוגסים אחד ממנתו של השני, לא נותר לנו אלה להסכים על מידת העשייה המצוינת והמדויקת של הבשר ועל עסיסיות הדג, שהתהדר כקונטרה בעור מתובל וקריספי והוגש בצורה מרשימה.
ניהלנו שיחה תרבותית, וכמו כל דבר טוב, גילינו שגם היין שלנו עומד לפני סיום. נאלצנו להסכים עם המלצרית שהגיעה שעתה של המנה האחרונה. הלכנו על פרפה חלבה ופיסטוק על מצע קדאיף עם רוטב תמרים ותפוזים (32 שקל) שמילא במתיקות את החלל הקטן (מאוד) שנשאר לנו בבטן לאחר המנות העיקריות.
אחרי שעתיים וחצי, ומתוך ידיעה ברורה כי לא נצליח לשכנע את המלצריות לאפשר לנו לישון במקום, יצאנו שוב אל הקור בתפילה חרישית שהטוסטוס נגנב וניאלץ לקחת מונית חזרה הביתה. "הוא כאן" הצבעתי לכיוון האופנוע, מאוכזב. התפילה לא נענתה (אולי היה חסר מניין?) והדרך הביתה נראתה ארוכה, קרה ואפיקורסית מתמיד.
