מיטל ברזני תבעה את דינה פסק (נתבעת 1) וחברת הביטוח הראל בע"מ (נתבעת 2) בבית משפט השלום בירושלים וביקשה לחייבם בתשלום פיצויים בסך של כ-70 אלף שקל בגין תאונה מוזרה שאירעה בחנותה של נתבעת 1.
מכתב התביעה עלה שבחודש ינואר 2006, הגיעה התובעת לחנות לצורך תיקון שלושה מכנסיים וכשנכנסה לתא ההלבשה למדידות חשה בדקירה חזקה בכף הרגל. למחרת כשהכאבים התגברו עברה צילום בו נראתה סיכה שחדרה לכף רגלה. ברזני הובהלה לבית החולים "הדסה עין כרם" שם עברה ניתוח להוצאת הסיכה ואושפזה ליומיים. היא נעדרה ממקום עבודתה כמורה למשך 14 יום. בכתב התביעה האשימה את הנתבעים ברשלנות וטענה שנגרמו לה נזקים לא ממוניים של כאב וסבל, הפסד ימי עבודה והוצאות עבור עזרה בבית. התובעת לא צרפה חוות דעת רפואיות.
בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את האירוע והוסיפו שאם התרחש, הרי זה לא באשמתם ואין להטיל עליהם אחריות. כמו כן שהדקירה אירעה בשל חוסר זהירותה של התובעת שדרכה על מכפלת המכנסיים.
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט. בדיון בפני השופטת אתי באום-ניקוטרה, טענו הנתבעים שהתובעת אינה יודעת כיצד נדקרה והציגה שתי גרסאות סותרות: שנדקרה מסיכה על הרצפה או מסיכה שהוצמדה למכפלת - משכך אין להטיל עליהם אחריות.
"אין לי ספק כי דקירתה של התובעת אירעה כתוצאה מחוסר זהירות ותשומת לב, למרות שידעה שהמכנסיים סומנו בסיכות", אמרה נציגת הנתבעים. בחקירתה נגדית אמרה התובעת: "כשבאתי להוריד את הזוג השלישי הרגשתי שנדקרתי ממשהו. תפסתי את הקיר והורדתי את המכנסיים עם הרגל שנדקרתי בה באוויר, כי פחדתי לדרוך עליה... בזוג השלישי נכנסתי לחדר המדידה. באתי להוריד, דרכתי עם רגל שמאל כנראה על הסיכה. הרמתי את הרגל באוויר ונשענתי קדימה".
נציגת הנתבעות הטיחה בה: "תסכימי איתי שאת לא בדיוק יודעת איך נדקרת". תשובתה: ""אני דרכתי על משהו. לא ידעתי בהתחלה אם זו סיכה... אני לא יודעת מי האחראי. אני דרכתי על סיכה בחנות לא ברחוב".
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר חייבה השופטת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 19,500 שקל בתוספת הוצאות בשיעור של 20 אחוז. לדברי השופטת, התובעת לא שינתה גרסה ומעדותה ניתן ללמוד שהאירוע התרחש כשנכנסה לתא המדידה להוריד זוג מכנסיים וללבוש את הזוג עמו הגיעה לחנות.
"מאחר שלא שמענו שהתופרת בחנות התלוננה על חוסר בסיכה או על סיכה שבורה במכפלת, ומאחר שלא הוצגה כל ראיה אחרת בדמות סימן כלשהו, שנותר על המכפלת עצמה מעצם שבירת הסיכה ומשיכתה עד שחדרה לכף רגלה של התובעת - הרי הגיונית יותר הטענה שהסיכה שחדרה לכף רגלה של התובעת היתה מונחת על רצפת שטיח תא המדידה. גרסה זו מתיישבת עם עדותה של התובעת, שאני מקבלת כאמינה ולפיה נדקרה עת החלה בהורדת הזוג השלישי".
השופטת הדגישה שעל הנתבעים חלה חובת זהירות שהופרה על ידם ולא הוכח שלתובעת אשם תורם. "מדובר בחנות שבה משתמשים במחטים ובסיכות. במקרה שכזה אמצעי סביר ביותר למניעת הסיכון, הכרוך בשימוש זה ואשר התרחש בפועל (קרי, דקירה מסיכה שהיתה מונחת על גבי רצפת/שטיח החנות) - הנו שאיבת שטיח החנות. הנתבעות לא השמיעונו כי פעולה זו מתבצעת - לא באופן רגיל ולא במקרה הספציפי".