התובעת, גרינגרס עינבל, שירתה בשירות קבע כקצינת חיל הים, מחודש מרס 96' עד ינואר 04'. בחודש ספטמבר 2000 החלה התובעת לשמש כמפקדת מערך שליטה אזורי באשדוד - תפקיד מורכב, המיועד לבעלי דרגת רס"ן בעלי ותק של 6 שנים בשדה השליטה, בעוד שהתובעת היתה בדרגת סרן ובעלת ניסיון של שנתיים בלבד.
בתאריך 26.11.01 הביע מפקד הבסיס את חוסר שביעות רצונו מתפקודה של התובעת והמליץ לדחות את יציאתה של התובעת ללימודים אקדמיים, כדי שתבצע תפקיד נוסף. לאחר שובה של התובעת מחופשה לידה, בחודש אוקטובר 2002, היא שובצה לתפקיד נציגת חיל הים בבתי ספר ימיים. בסיכום ראיון עמה הוסבר לה, כי ההחלטה בדבר יציאתה ללימודים מותנית בהצלחתה בתפקיד זה. בסופו של דבר לא יצאה התובעת ללימודים כמובטח, והיא שוחררה מצה"ל בחודש ינואר 2004.
בית המשפט בהחלטתו ציין, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לשים שיקול דעתו במקום שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים לכך, וגם התובעת אינה מצפה כי בית המשפט יורה על השבתה לשורות המשרתים בצה"ל. באשר לטענה, כי עסקינן בחוזה מחייב שהופר, התקבלה טענת הנתבעת, כי מערכת היחסים בין התובעת לבין צה"ל איננה מערכת יחסים חוזית רגילה.
לפיכך, נדחתה הטענה כי הנתבעת הפרה את החוזה שנקשר בינה לבין התובעת. המחלוקת בענייננו הינה האם הנתבעת (מדינת ישראל, צה"ל) הפרה הבטחה שלטונית שניתנה לתובעת, בדבר יציאתה ללימודים. מדובר בהבטחה שניתנה לתובעת, לפיה תצא ללימודים אם תעמוד בציפיות מפקדיה. התובעת ביצעה את תפקידה כנציגת חיל הים בבתי הספר הימיים, לשביעות רצון מפקדיה. התובעת הפגינה מוטיבציה ורצון להצליח בתפקיד זה.
ביהמ"ש ציין כי הלכה היא, כי על המבקש לטעון לקיומה של הבטחה שלטונית מוטל להוכיח, כי ההבטחה ניתנה על-ידי מי שמוסמך לתיתה, שההבטחה הייתה מסוימת, ושנותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב. התובעת הוכיחה קיומם של התנאים המקימים הבטחה שלטונית כלפיה, אלא שהנתבעת טוענת, כי נבצר ממנה לעמוד בהבטחה זו, עקב שינוי משמעותי בנסיבות. טענה זו, שנטענה באופן כללי ומעורפל אינה יכולה לעמוד לנתבעת.
בית המשפט קבע, כי התנערות צה"ל מהבטחה מפורשת שניתנה לתובעת, תחת כסות של תוכנית התכנסות עלומה וקיצוצים - לא תצלח. העובדה שצה"ל החליט על קטיעת שירותה של התובעת, חודש ימים בלבד לאחר שזכתה להערכה תפקודית טובה ממפקדה, וכן העובדה שלא הוכח, כי צורכי השעה חייבו את שחרורה מצה"ל לפני יציאתה ללימודים אקדמיים, מצדיקה חיובה של הנתבעת בפיצויים, בגין הפגיעה בתובעת ועגמת הנפש שנגרמה לה. נקבע, כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 30,000 ש"ח.
