גל שלף תבע את רכבת ישראל בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 5,000 שקל לאחר שרכבת מירושלים לבית שמש איחרה, והרכבת מבית שמש לתל-אביב לא המתינה לנוסעים בתחנה.
מכתב התביעה עלה שבחודש דצמבר אשתקד, הגיע שלף לתחנת הרכבת בירושלים והמתין לרכבת שאמורה הייתה לצאת בשעה 06:41 לבית-שמש. כשנודע לו שתאחר ב-20 דקות קיבל הבטחה ממנהל התחנה שהרכבת מבית שמש לתל-אביב תמתין, אחר כבוד, לנוסעים.
המציאות טפחה על פניו. כשהגיע לבית שמש גילה לאכזבתו שהרכבת עזבה את התחנה. מנהלה הודיע שאינו יכול לעכב את הרכבת וה"פיקוד" הורה על יציאתה. לשלף הוצעו שני כרטיסים בחינם כפיצוי בהתאם לנוהלי הרכבת, והוא סירב.
בכתב ההגנה הודתה רכבת ישראל שהרכבת מירושלים לבית-שמש איחרה. לדבריה, מבחינה חוקית, ובהסתמך על פקודות מנדטוריות עתיקות יומין, שעדיין בתוקף, הפיצוי לנוסע מוגבל. מקור ההגבלה בתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) התש"ס - 2000 שהותקנו על ידי שר התחבורה. תקנה 8(א) לתקנות קובעת שמנהל הרכבת יקבע את שיעור הפיצויים שתשלם הרכבת בגין איחור העולה על 30 דקות. סעיף 5 בהוראת נוהל הרכבת קובע שנוסע זכאי לכרטיס נסיעה חינם עבור איחור של חצי שעה ושני כרטיסים חינם עבור איחור של שעה. רכבת ישראל התעקשה שעל התובע להסתפק בפיצוי מוגבל זה שאין לחרוג ממנו.
בפסק דין שניתן (יום ב', 31.3.08) דחה השופט אברהם טננבוים, את טענות רכבת ישראל וחייב אותה לשלם לתובע 2,000 שקל בתוך 30 יום. "אין חולק שישנה אחריות של הרכבת על איחורים וחייבת היא לפצות בגין איחורים אלה. יש זרם בפסיקה שאף רואה בלוח זמנים של נותן תחבורה ציבורית הצעה חוזית של הספק לעמוד בה. קרי, לוח הזמנים הוא הצעה ועצם הגעת הלקוח היא קיבול החוזה. ומשנכרת החוזה בין הצדדים, אי הגעת הרכבת בזמן משמעה היא אי עמידה בחוזה". השופט הדגיש שלא יתכן שמנהל הרכבת, שהוא הגוף שמאחר, וגורם נזקים לנוסע, יחליט על גובה הפיצוי. כמו כן שאין להגביל את הפיצוי ולהעניק לרכבת, שהיא מונופול יחס מועדף. "הייתה הצדקת מה להגבלת הפיצויים בימים שבהם הרכבת הייתה שייכת למדינה ובימים בהם מחיר הנסיעה הה מסובסד ולא נקבע משיקולי רווח. אך כיום כשמדובר בחברה פרטית בוודאי אין מקום לכך. אם לא תשלם הרכבת פיצוי על איחורים, לא ברור כי יהיה לה אינטרס כלשהו להשתפר".
שלף לא קיבל את מלוא סכום התביעה מאחר שטענותיו בדבר איחורים במועדים אחרים לא הוכחו.
