הנאשם, אביב קינן, ניהל, בתקופה נשוא כתב האישום, מזנון קר להכנת כריכים. אין חולק כי הנאשם היה אז "עוסק", כאמור בחוק מע"מ (להלן: "החוק"), ועליו החובה להגיש דוחות תקופתיים נכונים המשקפים את העסקות והתשומות של עסקו. ע"פ כתב האישום, הדוח התקופתי לינואר-פברואר 2001 (להלן: "הדוח") שהוגש הכיל ידיעה כוזבת בכך שהושמטו עסקות בסך של 67,731 ש"ח, (אישום ראשון), ובתקופה מחודש ספטמבר 2000 ועד אוגוסט 2003, ניכה הנאשם בדוחות שהגיש תשומות שונות, בסכום של 100,630 ש"ח, למרות שלא היו בידיו המסמכים הדרושים לשם ניכוי תשומות כנדרש בסעיף 38 לחוק.
הדוח מולא ע"י רו"ח, גולן פז, שטיפל בניהול ספרי הנאשם ובהגשת דוחות המע"מ ומס ההכנסה. בביקורת שערכה מבקרת החשבונות מרים שרון, מתברר כי בכרטסת הנה"ח של הנאשם צוין כי העסקות לתקופה הנידונה עלו על סכום העסקות המדווח בדוח בסך של 67,730 ש"ח. טענת המאשימה היא כי מסירת המידע הכוזב נעשתה בכוונה להתחמק ממס. גרסת הנאשם וגולן פז שונה בתכלית. לטענתם, דווקא הדיווח למע"מ הוא סכום העסקות הנכון, והרישום בספרים הוא המוטעה.
בית המשפט בהחלטתו, ציין כי הנאשם דיווח על הכנסותיו, לפי הסליל המודפס של הקופה הרושמת בעסקו. הכנסות העסק הינן רק ממכירת הכריכים וכדומה. לעתים נפלה טעות בהקלדת הסכום בקופה הרושמת (כך לדוגמא במקום רישום של 100 ש"ח נרשם 10,000 ש"ח). בית המשפט קבע, כי ברור שבעסקו של הנאשם לא נמכר דבר בסכום שכזה. תיקון הטעות לא נעשה מיד בסרט הקופה, אלא שנרשם פתק המצורף לסרט הקופה. לקראת הכנת הדוח למע"מ, מתקן רו"ח את הטעות, ואף ניתנה הוראה לעובדת במשרדו לתקן את הרישום בספרים, במקביל.
רו"ח הודה כי ייתכן שהתיקון בספרים נשמט. הרו"ח עמד על כך כי רישום העסקות בכל אחד מהדוחות נערך על ידו כדין, ולפי סכומי העסקות ללא כל השמטה, תוך שהוא בודק כל טעות וטעות. לחיזוק גרסת הנאשם, הנתמכת בעדות רו"ח, עומדת העובדה כי מהביקורת שנערכה, עולה כי פרט לדוח הנידון, בכל שנת המס 2001, לא נמצא כל הפרש בין הרישומים בספרים ובין סכום העסקות כמופיע בדיווחיו.
בית המשפט אף הוסיף, כי מהרישומים עלה כי הכנסת העסק בחודש פברואר עלתה משמעותית על ההכנסה בחודש ינואר, וכן על ההכנסות בחודשים הבאים, למרות שסכומי ההכנסות בקו עלייה. מכאן שניתן להניח, כי הטענה על רישום מוטעה בחודש פברואר, היא אפשרית.
בית המשפט ציין, כי די לנאשם בהשמעת גרסה המטילה ספק סביר בטענות המאשימה נגדו, ומכאן שהמאשימה לא הרימה את נטל טענתה באשר לאישום הראשון. ע"פ ניירות המבקרת, ההפרש בין רישום התשומות ע"פ הספרים ובין סכומי התשומות בדוחות שהוגשו, מאז 9.00 ועד 8.03, הינו סך של 100,630 ש"ח, לחובת הרישומים בספרים.
בית המשפט ציין, כי הנאשם טען שבשיטת העבודה בעסקו, וכן במחדלי שמירת חשבוניות התשומות בעסקו ובמשרד רו"ח, חלק נכבד מהחשבוניות אבדו, ולכן כשהוקלדו התשומות לספרי החשבונות של הנאשם, התשומות נרשמו בחסר. במצב זה נאלצו הנאשם ורו"ח לדווח בדיווח התקופתי למע"מ על חלק מהתשומות שלא ע"פ מסמך התשומות, אלא ע"פ הערכה.
בית המשפט קבע, כי הערכה זו הייתה, למעשה, מדויקת ותואמת את המציאות, מאחר שהנאשם ידע היטב את סכומי הוצאותיו החודשיות. הנאשם הצליח להשיג ולהציג בפני נציגת המאשימה, חשבונית מס על תשומות מאת חברת קוקה קולה, ספקית המשקאות לעסק הנאשם, חברת החשמל, בזק וחברת הגז, אף הן ספקיות עסק הנאשם, ולבסוף אף חשבוניות מס לתשלום דמי השכירות, כולן חשבוניות מס לתשומות שלא היו רשומות בספרי הנאשם עת נערכה הביקורת, בסכום כולל של כ-50,000 ש"ח.
גם כאן תמך רו"ח דווקא בגרסת הנאשם. הדברים אף פורטו בהשגה שנשלחה על ידו לנציגי המאשימה. גם בדיון בהשגה טען רו"ח כי חסרו להם חשבונית על תשומות של ממש, בהם עמד הנאשם, בסכום של מאות אלפי שקלים.
בית המשפט ציין בהחלטתו, כי הנאשם עדיין התקשה בהשגת חלק מהחשבוניות, כשמדובר בספקים שאינם עסק גדול ומסודר, ועניינו בתקופה שמלפני מספר שנים. כזכור, הנאשם עצמו ניהל את עסקו באי סדר ניכר. בית המשפט הוסיף בקביעתו, כי העבירה שבניגוד לס' 117(ב) לחוק הינה עבירת כוונה מיוחדת, והיא הכוונה להתחמק ממס. עבירה שכזו אינה מתבצעת ברשלנות. בעבירה הנדונה, על התביעה להוכיח כי הנאשם ביקש, כמטרה, להשיג את יעד ההתחמקות ממס.
נקבע, כי על המאשימה היה להוכיח שהנאשם היה מודע שהדיווח, לעניין גובה התשומות - הוא כוזב, וזאת במטרה לרמות את שלטונות מע"מ לעניין החבות במס. אולם הוכח, כי הנאשם האמין בלב מלא כי סכומי ההערכה הינם הסכומים הנכונים של ההוצאות בהן עמד. לאור האמור, ביהמ"ש קבע, כי הנאשם האמין כי הדיווחים למע"מ נכונים, ולא פעל במטרה להתחמק ממס ואף לא חפץ בכך. מכל מקום- לא הוכח אחרת. על כן, מן הדין לזכות את הנאשם גם מהאשמה נשוא האישום השני. לפיכך, ביהמ"ש זיכה את הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.
