שש שנים לאחר פרסום כתבת תחקיר חמורה נגדה שפרסם העיתונאי מרדכי גילת בעיתון ידיעות אחרונות, זכתה בתיה כרמון, בכירה במשרד הפנים, בתביעת דיבה שהגישה נגד המכזבים. שופט בית משפט השלום בירושלים, נועם סולברג, פסק (יום ג', 8.4.08) כי כתבת התחקיר שפורסמה מהווה לשון הרע וכי הנתבעים נהגובחוסר תום לב כלפיה כרמון. בית המשפט הורה לעיתון לשלם לה פיצוי של 200 אלף שקלים וכן הוצאות משפט 50 אלף שקלים. בית המשפט אף חייב את ידיעות אחרונות לפרסם מודעת התנצלות בפני כרמון. זהו אחד מפסקי הדין החמורים נגד עיתון בישראל, לפחות לפי מבחן הפיצוי שנקבע.
השופט נועם סולברג כתב בפסק הדין, כי "דברי לשון הרע שפרסמו הנתבעים על כרמון הִנם קשים. על דברי האמת שפרסמו אודותיה, דברים שהיה עניין ציבורי בפרסומם, הוסיפו דברי בלע, לא מבוססים ולא אמיתיים. פגיעתם קשה ורישומם לא במהרה יימחה".
כרמון עבדה 27 שנים במשרד הפנים ושימשה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים. הנושא בתפקיד זה, על-פי תיאורו בנציבות שירות המדינה, "אחראי מקצועית על תהליכי הנפקת האשרות לזרים ועל פעולות שינויין והארכתן המתבצעים ביחידה ובלשכות האזוריות... מופקד על הביצוע של הפעולות הקשורות באשרות שאינן בסמכות הלשכות האזוריות. משמש סמכות לערעור בנושאי אשרות כניסה ורישיונות ישיבה להחלטות שהתקבלו בנציגויות בחו"ל בלשכות האזוריות ובמחלקה".
השמצה ולשון הרע ביום ו' 13.9.2002, התהפך עולמה של כרמון, עם פרסום תחקיר של מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי במוסף השבת של ידיעות אחרונות. בכתבה שהשתרעה על-פני שלושה עמודים ויותר, וכותרתה "הש.ג. הכושל של המדינה", נטען כי ראש מחלקת אגף האשרות במשרד הפנים מחלקת אישורי כניסה לישראל למי שהיא חפצה ביקרו; על-פי כותרת בעמוד השער של העיתון, מדובר ב-תחקיר: כך מקבלים אשרות כניסה. השער הפרוץ של בתיה כרמון. בתחתית עמוד השער של המוסף, בצד תמונתה של כרמון, כותרת נוספת וכותרת-משנה: השער הפרוץ של בתיה כרמון. כך מגוננת ראש אגף האשרות במשרד הפנים על בעלי תעודות מזוייפות, מאפשרת לאנשים מפוקפקים להיכנס למדינה, משרתת בעלי אינטרסים ומכניסה לארץ עובדים בלתי חוקיים לשירות משפחתה".
בתביעת הדיבה שהגישה כרמון, באמצעות באי-כוחה עוה"ד יעקב רובין ואריאל רובין, נגד העיתון, טענה כי "הכותרות, הפרשיות המתוארות בכתבה, הכינויים, ושאר ההיגדים המשובצים בכתבה - הנם דברי השמצה ולשון הרע. לדידה, פורסמה כתבת-התחקיר תוך רמיסת כל אמת-מידה מקובלת של הגינות, יושר ואמת. מכאן תביעתה על-פי חוק איסור לשון הרע".
מנגד, ידיעות אחרונות טענו באמצעות באי-כוחם עוה"ד מיבי מוזר ושירה בריק, כי יש לדחות את התביעה. "לטענתם, ביטויי-לשון שנקטו בהם, אינם עולים כדי לשון הרע כלל וכלל. דרכה של כתבה ביקורתית על איש ציבור להיות קשה וחריפה, וכרמון הינה איש ציבור". עוד טענו כי הם חוסים תחת ההגנות של "אמת הפרסום", ו"תום הלב".
רושם משפיל בית המשפט פסק כי הפרסום בכתבה היווה לשון הרע. בהחלטה כתב השופט נועם סולברג, כי "קריאת הכתבה יוצרת אצל הקורא את הרושם כי כרמון איננה דוברת אמת, כי היא אישה מניפולטיבית וכוחנית, וכי לנגד עיניה לא עומדת טובת המדינה ולא חובתה המקצועית, אלא גחמות בלתי מוסברות ומניעים אישיים. דברים אלה עלולים בוודאי להשפיל את כרמון בעיני הבריות ולעשותהּ לבוז וללעג מצידם, לבזותה בשל התכונות והמעשים המיוחסים לה, וכן לפגוע במשׂרתה הציבורית, במשלח ידה ובמקצועה. מדובר אפוא בדברי לשון הרע".
בהתייחסו לטענות כי הפרסום בעיתון חוסה תחת הגנת אמת בפרסום, כתב השופט כי בחינת אמיתות הדברים בכתבה אינה מלאכה פשוטה. "חלק מן הדברים שאינם אמת - דברי לוואי הם, טפלים לעיקר. אחרים - זוטות. אולם לגבי חלק מצאנו כי בהם החריגה מן האמת קשה דיה, כדי כך שלא תחול לגביהם הגנת אמת הפרסום. אלה הם דברים שבפרסומם נוסף מידע שלילי על כרמון. שיבוצם בתוך הכתבה הוסיף מימדים חדשים, מהותיים, לדברי האמת שנאמרו כלפיה. בלעדיהם - הפגיעה בשמה של כרמון הייתה חלשה במידה משמעותית. אין הם רק בבחינת הרחבה או העמקה של דברים שכבר נאמרו, אלא מדובר בנושאים אחרים או בציון עובדות חדשות. את אֵלו אין ניתן לסווג כפרטי לוואי. עמידה עליהם איננה בדיקה בציציותיה של כתבת התחקיר, הפוגעת יתר על המידה בחופש הביטוי, אלא הקפדה הכרחית לשם שמירה על השם הטוב של כרמון".
הרדימו את כרמון השופט דחה גם את טענת תום לב מצד העיתון. "האופן שבו התנהלו תחקירני ידיעות אחרונות, מעלה חשד כי לא רק שלא התעקשו על חקר האמת בתום לב, אלא אף התכוונו 'להרדים' את כרמון. הם השתדלו ליצור אצלה תחושה כי הם קשובים לה ולדבריה וכי יקחום לתשומת ליבם, ולבסוף פרסמו את הדברים בהפתעה, בלי שהיה סיפּק בידי כרמון לבסס את טענותיה, או להעביר לעיונם את כל החומר שלסברתה עמד להגנתה. בסופו של דבר, פורסמה הכתבה בלי שניתנה הזדמנות נאותה לכרמון להגיב על מלוא ההאשמות שעלו נגדה. בשים לב לכך שהכתבה משובצת בציטוטים והתייחסויות כביכול של כרמון לדברים, מתקבל אצל הקורא הרושם כי ניתן לה לפרושׂ את טענותיה עד תוּמן, וכי מה שפורסם בכתבה מתחשב באופן מלא בעמדתה-שלה".
למעשה, ציין השופט, "השימוש שעשו הנתבעים בדבריה ובתגובותיה של כרמון לא היה אלא על-מנת 'לצאת ידי חובה', וכדי ליצור רושם של אמינות במקום שבו למעשה התעלמו באופן מוּדע מחלק ניכר מדבריה. לעיתים אף נדמה כי דבריה של כרמון הובאו בנימה שיש בה מעין קריצה אל הקורא, כאילו נרמז לו שאין לקחת ברצינות את דבריה. בשתיים חטאו אפוא הנתבעים: בהימנעות מחקר גרסתה של כרמון עד תום, ובאשליית הקורא כאילו ניתנה לכרמון ההזדמנות להגיב על הטענות נגדה באופן מלא. תום לב - אין כאן".
פגיעה גם בסבתא ידיעות אחרונות, לדברי סולברג, פרסם לשון הרע על כרמון במהדורת יום ששי של העיתון, "עיתון שתפארתו על קוראיו הרבים, הדיו נישאים מקצה הארץ ועד קצהָ והשפעתו ניכרת". כרמון לדבריו "כואבת את הפגיעה בשמה הטוב בקרב אזרחי המדינה בכלל, ובתודעתם של עובדי המדינה ומשרד הפנים, בפרט. מעמדה במשרד הפנים, שנרכש בעמל רב, במשך שנים ארוכות, התערער, הן בעיני הממונים עליה והן כלפי הכפופים לה. כרמון הייתה מפורסמת בנסיונה ובעשייתה, ידיה רב לה בנושאי אשרות, הגירה, תושבות ואזרחות, ובעקבות פרסום הכתבה חל כרסום במעמדה והוטל ספק ביושרה, באמינותה ובמסירותה".
מדובר באשה שאינה צעירה כשהייתה ובריאותה רופפת. "כרמון, אֵם לשִשה וסבתא לנכדים רבים, מצֵרה על הפגיעה באִמהּ הישישה, אשה ישרה וצנועה, בת לחלוצי העלייה השנייה, מפקדת בכירה בהגנה, על שבערוב ימיה שורבבה גם היא לכתבה באופן שהגביר את הפגיעה בכרמון. בעיקרו של דבר מדובר באישה מקצועית ואנושית, ואין הצדקה לפגיעה שפגעו בה הנתבעים. הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע מיועד לתקן את הנזק שגרמו הנתבעים לשמה, לעודד את רוחה ולמרק את זכותה לשם טוב. התחשבתי לעניין זה בהיקף הפגיעה, במעמדה של כרמון בשירות המדינה, בהשפלה, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקה ובשאר שיקולים... כרמון זכאית לפיצוי כספי, להתנצלות, או למצער לתיקון, על-מנת שכוחם המשולב ירפא את הפגיעה בשמה הטוב".
מודעת התנצלות השופט הורה לעיתון לפרסם מודעה בנוסח זה:
בכתבה במוסף השבת מיום 13.9.02 על גב' בתיה כרמון, שכיהנה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים, נפלו שגיאות. בצד דברי אמת, נכתבו דברים שאינם אמת.
פרסום הכתבה גרם עוגמת נפש לגברת כרמון.
בית המשפט פסק כי בכתבה נכללו דברי לשון הרע ללא הצדקה.
(פסק הדין פורסם באתר הרשות השופטת: ת"א (י-ם) 3438/03 כרמון נ' ידיעות אחרונות).
[מערכת ידיעות אחרונות מתנצלת בפני גב' בתיה כרמון ומביעה צערה על הפגיעה בה].
השופט הורה לעיתון לפרסם את המודעה "על-רקע בולט בעמוד שמאלי מעמודי הכתבות של מוסף השבת, עמוד שבו ארבעה טורים, בשליש העליון של שני הטורים השמאליים, לא בצמוד למודעות, במסגרת, באותיות גדולות מגודל האותיות שבכתבה שבאותו עמוד".
התקשורת בתפארתה ובכלימתה בסיכום הכרעתו כתב סולברג כי "כוחה של תקשורת ההמונים התגלה לפנינו בפרשה זו בתפארתו ובכלימתו: העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין. כחוקר - עליו למלא את שליחותו המקצועית והציבורית, לתור אחר מומיה של הרשות ושל הנושאים בתפקידים הציבוריים, ולאסוף ראיות לביסוס הטענות נגד המועלים בתפקידם. כשופט - עליו לבדוק ולאזן, לשקול היטב ולדקדק בכל ממצא, שלא תארע תקלה על-ידו ושלא ידון אדם לשבט, מעבר למידה הראויה. עליו להיזהר בכל אלה שבעתיים, משום שהוא גם המוציא לפועל. הוא מחליט, כמעט לבדו, מה לפרסם, כמה, היכן, כיצד ומתי. הפרסום הזה הוא הוא העונש".
לדבריו, "פגיעה בשמו הטוב של אדם, בתפוצה המונית, היא עונש כבד מנשוא. "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א), ופגיעה בשמו של אדם הריהי מרה כלַעֲנָה. פגיעתה הרעה של לשון הרע נמשלה בדברי חז"ל לגחלי צמח הרותם: "שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים, אף על-פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על-פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים" (בראשית רבה צה, יט). הכוח האצוּר אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש נכון, הגון ומרוסן; וכלימה הוא למי שמתיר מידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מילותיו, ונוטל חירות לעצמו להפיץ דברים על זולתו, שאין בהם אמת ולא תועלת. בכתבה הנדונה היה מזה ומזה גם יחד. דברי אמת שבהם עניין ציבורי ופרסומם היה לתועלת הרבים, בצד דברים שאינם אמת ושלחינם פגעו בשמה הטוב של כרמון".
כאמור, בית המשפט פסק כי ידיעות אחרונות יפרסם את המודעה בתוך 30 יום, וישלם לכרמון פיצויים בסך של 200,000 שקלים. כמו כן ישא ידיעות אחרונות בהוצאות המשפט וישלם לכרמון שכר טירחת עו"ד בסך של 50,000 שקלים.
