בית המשפט המחוזי בירושלים הכיר (יום ד', 16.4.08) בתקופת השבי הירדני שבו שהה תושב גוש עציון לאחר נפילת הגוש בשנת 1948, כגורם לכך ששם קץ לחייו לפני כשש שנים. בית המשפט קבע כי אלמנתו זכאית לתגמולים על-פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה.
ערב הכרזת המדינה ב-14.5.48 (ה' באייר) נפל גוש עציון. מאות מתושביו שנותרו בחיים נלקחו למחנה שבויים ירדני אום אל-ג'ימאל. בין השבויים היה גם תושב משואות יצחק. הוא שהה במחנה השבויים במשך 11 חודשים, ואלה הותירו בנפשו חותם בלתי הפיך. לפני כשש שנים שם קץ לחייו.
אלמנתו הגישה בקשה להכיר בה כזכאית לתגמולים על-פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. קצין התגמולים וגם ועדת הערר דחו את בקשתה בטענה כי "לא הובאו בפני הוועדה ראיות על תנאי השבי הקונקרטיים בהם היה נתון... והשפעתם על מעשהו האובדני שנים רבות לאחר מכן". חברי הוועדה קבעו עוד כי מסקנותיו של המומחה מטעם האלמנה ד"ר ברוך, הן בגדר "השערה בלבד המתעלמת מעברו של המנוח, ממצבו הנפשי, ממחשבותיו ומנטיותיו האובדניות ומאשפוזיו בבית החולים לחולי נפש, קודם לנפילתו בשבי".
מנגד טענה האלמנה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד צדקוני, כי אין לשלול אבחנה של פוסט-טראומה עקב השבי, בשל העובדה כי סבל מהפרעה נפשית. "הפרעה נפשית אינה 'מחסנת' מפני תסמונת פוסט-טראומטית. אדרבה: ההפרעה הנפשית הופכת את הסובל ממנה לפגיע יותר". עוד טענה כי אין צורך בנתונים קונקרטיים על השבי שכן "כל שבי הוא טראומטי". הוועדה, לטענתה, "התעלמה מהניסיון האובדני שביצע המנוח בעקבות השבי".
כאמור, בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים קיבל את ערעור האלמנה וקבע כי היא זכאית לתגמולי משפחת חיילים שנספו במערכה. בהחלטה כתבו השופטים: דוד חשין, עוני חבש ויוסף שפירא, כי אומנם המנוח היה פגוע בנפשו בטרם נפילתו בשבי, אך הנפילה בשבי החמירה את מחלתו והעצימה את הפוטנציאל הרדום בה. וכך, מייד לאחר ששוחרר מהשבי ניסה ליטול את חייו, ניסיון שעל-פי החומר שבפנינו לא עשה אותו קודם לכן. וכך, מששבה והתפרצה המחלה הרדומה שנים רבות לאחר מכן, הכריעה עוצמתה המצטברת את המנוח 'שהצליח' הפעם לשים קץ לחייו".
השופטים הוסיפו כי "העובדה שהמנוח היה חולה בנפשו גם קודם לאירוע הטראומטי - השהות בת 11 חודשים בשבי, לא רק שלא פועלת 'לרעתו' ואינה מנתקת את הקשר שבין טראומת השבי, אלא נהפוך הוא: היא פועלת 'לטובתו' - הטראומה 'התלבשה' על 'גולגולת רכה' נפשית, ופגעה בה קשה יותר. על-אף שאובחן כבר בשנות השישים כנכה בנפשו (50%) על-פי החומר שבפנינו לא פנה המנוח לרשויות הצבא בתביעה להכיר בנכותו. עם הזקנה, בהיחלש גופו ונפשו, ועל-רקע הנסיבות הביטחוניות [האינתיפאדה, ר.א.], פרצה המחלה כשהיא מועצמת בטראומת השבי, וזו הפעם הכריעה אותו".
השופטים הדגישו בסוף החלטתם: "אין חולק כי די בכך שטראומת השבי היתה אחד הגורמים להתאבדותו... כדי לזכות את האלמנה בתגמולים על-פי חוק משחות חיילים".
הם הורו למדינה לשלם לאלמנה הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 10 אלפים שקלים.