השופט י' אלון קבע כי אין הוא רואה טעם להתערב בהחלטה שנתקבלה בבית המשפט המחוזי, לפיה על אף שעו"ד פעל ללא הרשאה, מגיע לו שכר ראוי בגין עבודתו וזאת משום שאין היא מעלה סוגייה או שאלה משפטית הראויה להתברר בגדר ערעור שני בפני ביהמ"ש העליון, ובגלגול שלישי של הליכי התובענה.
המשיב, עו"ד ישראל יונגר, ייצג את המבקש, קפלן אהרון, בתובענה שהגיש לביה"ד האזורי לעבודה, להכיר באירוע לבבי שעבר כתאונת עבודה. ביה"ד דחה את התביעה, בהתבסס על חוות דעת מומחה רפואי שמונה מטעם ביהמ"ש.
סמוך לאחר מכן, הגיש המשיב ערעור בשם המבקש לביה"ד הארצי לעבודה. משנודע הדבר למבקש, הודיע למשיב כי לא ייפה את כוחו להגיש ערעור מטעמו, דרש את הפסקת ייצוגו, ומסר עניינו לעורכת דין אחרת, אשר הגישה הודעת ערעור אחרת לביה"ד הארצי, לאחר שנעתרה בקשתה להחלפת הייצוג ולהארכת המועד להגשת כתב הערעור הערוך על ידה.
בין לבין, ובטרם הודיע המבקש למשיב כי אינו מעוניין בהמשך הייצוג, בא המשיב בדברים עם המוסד לביטוח לאומי, והגיעו להסכם דיוני לפיו יוחזר הדיון לביה"ד האזורי, וימונה מומחה רפואי חדש מטעמו. כך נעשה, ובעקבות חוות דעתו של המומחה הרפואי החדש, ניתן פס"ד בו נתקבלה התביעה.
בטרם הוגשה התביעה הראשונה (באמצעות המשיב) לביה"ד האזורי לעבודה, נערך הסכם שכ"ט בין המבקש למשיב, לפיו התחייב המבקש לשלם למשיב במקרה של זכייה 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בנוסף לסכום בלתי מותנה של 15,000 ש"ח. משניתן פסה"ד הסופי בביה"ד האזורי, דרש המשיב מהמבקש את תשלום מרכיב שכר ההצלחה הנ"ל. המבקש דחה את הדרישה. לטענתו, לאחר מתן פסה"ד הראשון דרש מהמשיב כי יפסיק את ייצוגו, הודעת הערעור שהוגשה ע"י המשיב לביה"ד הארצי הייתה בהעדר הסמכה והרשאה מטעמו, ולכן הזכייה בתביעה לא נכללה כלל בגדר הסכם שכ"ט האמור.
המשיב תבע את המבקש לדין בבית המשפט השלום, בסדר דין מקוצר. לאחר שניתנה למבקש רשות להתגונן נתבררה התובענה, ובית המשפט השלום דחה את התביעה. המשיב ערער על פסה"ד של בית המשפט השלום לביהמ"ש המחוזי, שאישר את קביעת בית המשפט השלום כי הודעת הערעור לביה"ד הארצי הוגשה שלא בהרשאה, ולכן הזכייה בהליך השני בביה"ד האזורי אינה נכללת בהסכם שכ"ט.
אולם, ביהמ"ש המחוזי מצא כי ניהול המו"מ, לאחר פסה"ד הראשון, עם המוסד לביטוח לאומי, והשגת ההסדר הדיוני בעקבותיו, נוהלו ע"י המשיב שעה שעדיין היה מוסמך לכך מכוח ייפוי הכוח המקורי. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על אף שהמשיב אינו זכאי ל"בונוס ההצלחה" לפי הסכם שכ"ט, זכאי הוא לשכר ראוי בגין העבודה והשירותים המשפטיים האמורים, וסכום השכר הראוי נקבע ל-25,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור.
לטענת המבקש, כתב התביעה המקורי הצטמצם לעילה החוזית שמכוח הסכם שכ"ט, ומשנקבע בשתי הערכאות כי עילה חוזית זו לא מתקיימת, לא היה מקום להוסיף ולדון בעילה הנוספת של תשלום השכר הראוי, שלא נטענה בכתב התביעה. עוד נטען, כי סכום השכר הראוי שנפסק, נקבע ללא שהובאו ראיות לעניין זה.
ביהמ"ש לא מצא מקום להיעתר לבקשה וזאת, כיוון שאין היא מעלה סוגייה או שאלה משפטית הראויה להתברר בגדר ערעור שני בפני ביהמ"ש העליון, ובגלגול שלישי של הליכי התובענה. אפילו נניח כי ערכאת הערעור נהגה צמצום יתר בהלכות "שינוי החזית", ובהכשירה בכך את בחינת העילה החלופית של שכר ראוי, גם אז- אין בכך להצדיק מתן רשות לערעור.
ביהמ"ש קבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה מסוגן של השאלות והסוגיות המצדיקות בחינה ערעורית נוספת בבית המשפט זה. בית המשפט העליון קבע, כי שתי הערכאות קמא ניתחו לשיטתן את השאלה הקונקרטית האם בחינת הסעד החלופי של השכר הראוי מהווה בנסיבות שינוי חזית אל נוכח כתבי הטענות כפי שנוסחו בכתב, ובירור המחלוקות כפי שהתנהלו בהליכי הערכאה הדיונית.
קביעותיהן בשאלה קונקרטית זו נחלקו. אולם אין מחלוקתן יוצאת מידי ההכרעה שנדרשו לה בנסיבות הסכסוך והמחלוקת הפרטנית דנן בתוככי ד' אמותיהן. לא נתחדשה הלכה, ולא נקבעה תוצאה משפטית הזוקקת ליבון עקרוני מחודש בפני בית המשפט זה. לפיכך, ביהמ"ש דחה את הבקשה והותיר על כנה את החלטתו.
